<h1>תוספות גורניש על יבמות</h1>
<h2>דף ב:</h2>
תוס' [ד"ה ואי], משום דר' ישמעאל קאמר נמנו וגמרו, וק' דתאמר דמיירי התם בקדושי טעות ותירצו בשם (ריב"ם) [ריב"ן] דהתם מביא המעשה על המשנה דמיירי בקידושי טעות.
גמ'. מכדי כלהו מאחות אשה, הקשה הר"ם ז"ל למה הספר אינו מקשה בתחלה מנינא דרישא [כו'] שהיא קושיא ראשונה דשייך במתני' או יקשה קודם ליתני אוסרות [וכו'] דהיא שייכא קודם. ותירץ דזאת הקושיא היא קושיא אלימתא כי הספר מקשה ע"כ הילפותא טעות הוא מאחות אשה דאי לאו הכי לקדמיה. או צ"ל דמתני' [מ]שבשתא דוק. ולקמן אפרש ב"ה למה הקשה הקושיא דפוטרות קודם קושיא דמנינא למה לי. ועל זה מק' הר"ם מתני' ר' היא שסדר המשנה א"כ מה מקשה מכדי כולהו מאחות אשה גמרי' והלא ר' לית ליה הילפותא דאחות אשה (שלא) [דהא] יליף מולקחה ויבמה. ותירץ דהברייתא דתני ילפותא דאחות אשה קאי על המשנה כדקאמר מנא הני מילי דתנו רבנן ולפי הברייתא יקדים אחות אשה.
ועוד הקשה [הר"ם ז"ל] דהמקשה שהקשה מכדי כולהו מאחות אשה ילפינן משמע אבל אי לאו ילפותא דאחות אשה לא (כי הקשה) [הייתי מקשה] למה הקדים בתו טפי מאחריני כי לא הקפיד על טעמא דחומרא א"כ אז בתו טוב להקדים כמו אחריני וא"כ ק' מאי פריך כולהו נמי מדרשא אתיין ואפילו הכי נמי אז בתו טוב להקדים כמו אחריני א"כ מה [ה]קשה הספר. ותירצו בשם הריא"ף ז"ל דהספר מקשה על לשון התרצן [בתו כיון דמדרשא כו' ולכן הקשה למה הזכיר התרצן] בתו היל"ל כיון דמדרשא אתיא חביבא ליה וכן דעת המקשה למה הזכיר התרצן בתו היה לו לומר כיון דמדרשא אתא חביבא ליה אלא (נ"ל) [ר"ל] דדוקא בתו אתיא ולהכי פריך כולהו נמי מדרשא אתיין. ועוד תירץ דה"פ מאחר דתרצת דטעם דחומר[י] עדיף יותר מטעם דמלמד א"כ עתה כשתירץ בתו כיון דאתיא מדרשא חביבא ליה ואז ליכא שום טעם במלמד [א"כ] היה לו להועיל טעמא דחומרי כשאין שום סברא כנגדו והי"ל להקדים חמותו. ועוד תירץ דה"פ כולהו (כולהו) נמי מדרשא אתיין פי' וליתני לאחות אשה לבסוף והיא קושיא אלימתא דכיון דטעמא דמדרשא אתיא טובה יותר מטעמא דמלמד כולהו נמי מדרשא אתיא ויקדים כולהו מאחות אשה כמו שמקדים בתו ומשני בתו עקר איסורה מדרשא אתיא וזה הטעם יותר טוב מטעם דמלמד אבל כולהו לאו עיקר טעמא מדרשא (ופריק) [ופריך] אי הכי ליתני לאחות אשה לבסוף כיון דלא מצי (לאוקדמיה) [לאקדומיה] היה לו לילך אחר טעם דאתיא מדרשא אע"ג דלאו עקר אסורה מדרשא וזה אינו קושיא [אלימתא] כ"כ דוק. ועוד הקשה מאחר שהמקשן לא חייש לטעם דחומרא כלל ולא לשום שאר טעמי א"כ כשתירץ תנא קורבי קורבי קתני למה חזר והקשה ובדין הוא דלקדמיה לכלתו מקמי אשת אחיו שלא בא לעולמו והלא לא חייש לטעמא דחומרא וכלתו ליכא קורבי כמו באשת אחיו שלא היה בעולמו וכמו אשת אחיו מאמו. ותירץ משם הר' יוסף מטנוי דהכי דעת המקשה כיון דטעמא דקורבה עדיף כ"כ אפילו כשטעם דמלמד כנגדו אי הכי אזיל בתר קורבא (א"נ) [א"כ] היכא דליכא טעם דמלמד כנגדו לכל הפחות יועיל טעמא דחומרא ולקדמיה לכלתו דוק.
גמר'. תנא חומרי חומרי קתני, הק' הר"ם ז"ל א"כ לקדמיה לאשת אחיו שלא היה בעולמו מקמי אשת אחיו מאמו דהא אשת אחיו מאמו ליכא בערירי. ותירץ דשם (גדול) באשת אחיו מאמו איכא נמי בערירי כיון דאסור ליבמה משום אשת אחיו מאמו א"כ אז קיימא באיסור [אשת] אח מאביו דהוא בערירי דוק. עוד קשה (דמהתירא) [דמהכא] אכתי תיקשי ליקדמיה לאחות אשה מקמי אחותו כיון דליכא טעמא דחומרה דהא הנך כולהו בכרת או ילך בתר טעמא דמלמד ודוק.
תוס' [ד"ה דלבתר], בחנם נקט הכי, ק' למה התוס' אינם מקשים על הספר שאמר ור"ש היא דאמר שריפה חמורה ומה היה צ"ל שריפה אפילו היה שוה לשאר מיתות אפ"ה לא היה יכול להקדים אחות אשה משום דליכא מיתה באיסור [אחות] אשה ודחומרא נקט ואין לומר דהיה ק' לקדמיה לכלתו ברישא משום דעיקר מיתה בה כתיב דמה לי אם הי(ת)ה מקדים חמותו או כלתו מאחר ששניהם שוין. ותירץ הר"ם דהכי דעת הספר שאמר ר' שמעון היא כי נר' לספר (הטעם) [דטעם] דמלמד טוב כמו טעם דמיתה חמורה ולהכי הוצרך לומר דשריפה חמורה ואיכא שני צדדים מיתה וחומרא דשריפה והם עדיפי מטעם דמלמד. ומה שאומרים התוס' בחנם נקט דלבתר שריפה סקילה חמורה והלא בלאו הכי ל"ק דהא טעם דמלמד הוא טוב כמו טעם [דמיתה חמורה] הכי פירושו כיון דלא יוכל להתחיל מאחות אשה אז טעם דמיתה טוב יותר מטעם דמלמד ודוק.
תוס' [ד"ה בתו], דהיינו בתו מאנוסתו כדפ"ה, הקשה הר"ם אי מיירי [ב]בתו מאנוסתו ה[א] קשה טפי דבתו מנשואתו יליף מהנה הנה א"כ בתו ובת בתו ובת בנו מאנוסתו מנלן תילף מהנה הנה מ[ה] התם גבי ערות אשה (ובתו) [ובתה] מנשואתו דוקא אף ערות (בך) [בת] בנך ובת בתך מנשואתו דוקא ודוק.
(גי') [תוס' ד"ה בתו], בין שאומרים לאביך קיים, ק' תאמר מה שאני דורש (כיון) [בין] שאומר לאביך קיים הוא מאחר שכתוב אחותך היא אבל אי לאו אחותך היא הייתי מעמיד לאפוקי אחותו [מאב] ומאם. ותירץ הר"ם אפילו אי לאו אחותך היא אית לן למילף טפי לאוקומיה קרא (כיון) [בין] שאומר לאביך קיים מלאפוקי אחותו מאב ומאם כיון שהיא בכלל מאב או מאם ומשני אין מקרא יוצא מידי פשוטו ואי לאו אחותך הייתי מעמיד לאפוקי מאב ומאם דוקא מטעמא אין מקרא יוצא מידי פשוטו ודוק.
תוס' [ד"ה בתו], מדלא כתב אם ובת, הק' הר"ם ז"ל אכתי לכתוב אם ובת מה הייתי אומר אפילו בת אנוסתו בכלל א"כ לישתוק מקרא דערות בת בנך או בת בתך דלא גרע בתו מאנוסתו מבת אשתו אנוסתו ובת אשתו מאנוסתו היא בכלל ערות אשה ובתה. ותירץ הר"ם דהייתי מעמיד דמדאצטריך [קרא] ערות בת בנך לאפוקי בת בת(ה) אנוסתו אבל בת אנוסתו היה חייב על זה הק' מהי תיתי בת אנוסתו תאמר שאני ממעטו מהנה הנה והכי יליף מה התם עשה בתו כבת בתו אף כאן גבי ערות אשה ובתה עושה בתו כבת בתו אבל בת אשתו (בתה) [בתו] מאנוסתו לא שהרי בת אשתו מאנוסתו פטור כדפרישית. ועוד הקשה לישתוק מהנה הנה לענין איסורא וע"כ בתו מאנוסתו חייב דאי היה פטור א"כ ליכתוב אם ובת וע"כ בת אנוסתו פטור דילפינן מק"ו דפטור ומה בתו מאנוסתו (ובת) [דבת] בתו חייב בתו פטור בתו מאנוסתו... הגהה מההעתק מבחוץ וז"ל, דאינו קשה דאי לא כתיב אשה ובתה אלא (אב ואם) [אם ובת] הייתי אומר אפילו בתו מאנוסתו ובת בתו הכל חייב א"כ אז אין לך ק"ו דבת בתו פטור אינו דין דבתו פטור דוק היטב.
<h2>דף ג.</h2>
גמר'. ובדין הוא דלקדמיה כלתו, פרש"י דכלתו קורביה טפי מאשת אחיו שלא היה בעולמו, הקשה הר"ם מה צריך לזה למה אינו מפרש משום חומרא כדפי' לבסוף על אשת אחיו מאמו. ותירץ דקשה לו לרש"י ז"ל למה הזכיר טפי מאשת אחיו שה"ב הלא גם קודם אמו היה לו לאקדומיה ולהכי פי' דכלתו קורבה טפי וזה הטעם הוא טוב מטעם דחומרא ואי דאשני טעמיה דחומרא וקורבה ולכך הזכיר הספר אשת אחיו שה"ב ולפי האמת [קשה] קושיית הספר אף על אשת אחיו מאמו ודוק.
תוס' [ד"ה מקמי], דהא בתו (חשיב) ובת בתו [חשיב] קורבת עצמו טפי מאחותו, הקשה הר"ם תאמר דשוים הם והקדים אחד מהם דזה טוב כמו זה. ותירץ הר"ם בשם גדול דאם היו שניהם שוים היה לו להקדים אחותו וגם דאחווה והייתי מרויח שלא הייתי צריך לומר שני פעמים אידי ואידי דחמותו לא הייתי צריך כי היא בסוף ודוק.
גמ'. מאי אירייא פוטרות, הא דלא פריך (בהשואל) [ברישא] מניינא למה לי משום דהשתא פריך על מתני' דמשתבש בלשון פוטרות משמע היתר וזה אינו דוק.
גמ'. מחלץ חלצי, פירש"י ז"ל דע"כ מחלץ חלצה, מקשה [הר"ם] צ"ל דע"כ דאי בעי חליץ כדפי' לקמן. ותירץ הר"ם דאם היה הפי' אי בעי חליץ אז היה קשה ליתני אוסרות מה תאמר הייתי אומר אי בעי א"כ השתא שאמר פוטרות תאמר ג"כ אי בעי חליץ דוק.
גמ'. ליתני מן היבום לחודיה, צ"ע למה חזר ומקשה הלא תירץ מתחלה.
גמ'. קמ"ל כל העולה ליבום [כו'], הקשה הר"ם איך משמיענו בזה תאמר (ב)כך אי תנא מן הייבום לחודיה ה"א מיחלץ חלצה ואם אתה אוסר אותה חולצת ומתייבמת כדאמרינן לעיל. ונראה דלעיל אמר הספר בטוב אם אתה אומר חולצת מתייבמת כיון דתנא אוסרות לחלוץ ולא תנא לייבם שייך בטוב [לומר] אם הייתי מתיר חליצה הייתי מתיר ג"כ לייבם אבל בכאן אי תנא פוטרות לייבם לא הייתי אומר אם (הייתי) חולצת מתייבמת דהא תנא פוטרות לייבם [קאמר וממילא] קיימא לאיסור אשת אח ולכך צריך לומר קמ"ל דוק.
גמ'. הא קמ"ל כל העולה ליבום עולה לחליצה, קשה מנל"ן מן המשנה לפי האמת כל העולה לייבום וכו' תאמר דלהכי לא תנא מן היבום לחודיה להשמיענו דמצות חליצה קודמת.
תוס' [ד"ה דמצות], אבל אי תנא מן החליצה לחודיה לא משמע מידי, קשה אם כן מנל"ן כל העולה לייבום עולה לחליצה תאמר דתרוייהו צריכי להשמיענו דמצות יבום קודמת כמו שאומרים התוס' דוק.
<h2>דף ג:</h2>
תוס' [ד"ה למעוטי], וי"ל דהכא לא מצי למתנינהו כדמסיק לפי שאינן בצרת צרה, ק' דממאנת משכחת לה בצרת צרה דאם מיאנה ביבם זה מותרת לייבם אחר והלכה צרתה ונשאת ליבם אחר ומחזיר גרושתו נמי משכחת בצרת צרה דאי עבר אחיו ונשא צרתה דהא בלאו הכי צריך לומר דעבר והחזיר גרושתו וא"כ למעוט תרוייהו מחדא מניינא דוק.
חד למעוטי צרת ממאנת, הק' הר"ם תאמר דתרוייהו צריכי חד למעוטי צרת בתו ממאנת וחד למעוטי צרת ממאנת גרידא דהא תרוייהו מדרבנן מטעם לפי שנראית כצרת ערוה.
גמ'. מנא הני מילי, פרש"י דערוה וצרתה וצרת צרתה עד סוף העולם. אמר הר"ם דרש"י סבר כתירוץ ראשון של תוס' דלעיל שאומרים דרב אשי אית ליה צרת צרתה מסברא וא"כ ע"כ רב אשי לא סבר לה כברייתא דהא יליף לה מקרא ולכך פי' שפי' עד סוף העולם כרב יהודה אבל לפי תירוץ שני של תוס' שאומרים שרב אשי אית ליה צרת צרתה מקרא אבל עד סוף העולם יליף מסברא א"כ אז פי' רש"י דלא כרב וא"כ קשה מנל"ן דוק.
תוס' [ד"ה מה], מה לאחות אשה שכן בידו לרבות, הקשה הר"ם אכתי מה קשה אכתי ילפינן שפיר בת אשתו מאחות אשה דג"כ בידו לרבות וא"כ בתו בכלל בת אשתו וא"כ נימא בתו יוכיח דג"כ אין בידו לרבות ופוטרת צרתה אף אני אביא כלם אע"ג דאין בידו לרבות דפוטרת צרתה. וע"ק דלפי כל השנויין לקמן אינו קשה כלום דלפי שני(ם) [התירוצים] הראשונים דלחומרא מקשים ותרי איסורי מתרי איסורי לא ילפינן אית להו היקשא דר' יונה ולרב[א ד]לית (להו) [ליה] היקשא (ש)לא קשה כלל כי הוא אמר ערוה גופה לא צריכא קרא כי אצטריך קרא לצרה (אפי') [א"כ] לאחרים יש לרבות צרות כמו ל[אחות] אשה. ותירץ דזה אינו קושיא דאפילו על צרות איכא למיפרך מה לצרות דאחות אשה שכן באין מערוה חמורה שיש בידו לרבות הערוה אבל צרות דשאר עריות אינן באין מערוה שיש בידו לרבות דוק.
תוס' [ד"ה טעמא], וכה"ג אמרינן לקמן טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו. אהר"ם דלהכי צריכי התוס' להביא ראיה דאם לאו הכי תיקשי אי ילפינן מעליה ד[ב]עלמא דחי א"כ מאי אצטריך הלימוד מכלאים או ראשו להכי אומרים וכה"ג אמרינן לקמן וכמו שמיושב לקמן ג"כ מיושב כאן דוק.
תוס' [ד"ה טעמא], ורבא לא היה צ"ל אלא להיתירא לא מצית אמרת, הקשה הר"ם הלא רבא בא לתרץ מה שהקשה הספר מאי חזית דאקשינהו לאחות אשה נקשינהו לאשת [אח]... ולהכי הוצרך לומר דערוה גופה לא צריכא קרא דע"כ בזה לא היה מיושב כמו שאומרים להיתירא לא מצית אמרת דהא ע"כ רבא אית ליה היקשא דר' יונה דאי לאו הכי איכא למיפרך וא"כ קשה מאי חזית ולהכי הוצרך לומר ערוה גופה לא צריך קרא דוק.
תוס' [ד"ה טעמא], אלא לפי ש[ל]מקשה היה (פשטו) [פשוט], הקשה הר"ם מה צריכי התוס' לזה יוכיחו מיניה וביה דאם היה אומר להיתירא לא מצית אמרת א"כ מה צריך לומר דבעלמא אית לן דדחי ועליה (לומר) [לדמר] אצטריך והאמת אינו כן דבעלמא לא דחי.
תוס' [ד"ה לא תעשה], ויליף מכלאים אפילו תרי איסורי, מקשים אם כן לפי האמת למה מקשה הספר על אחות אשה מי דמי התם חד איסורא הוא הכא תרי איסורי כיון דלא מפלגינן בשום מקום בין חד איסורא לתרי איסורי. ותי' כיון דלא בעי למילף אלא אחות [אשה] מכח דהואיל ואשתרי אשתרי א"כ אז פריך שפיר מי דמי [הא] דאשתרי באשת אח לפי שהוא חד איסורא אבל התם תרי איסורי אבל כשילפינן מכלאים לא ילפינן מטעם הואיל ואשתרי אשתרי אז אין חילוק בין חדא איסורא לתרי איסורי דוק.
תוס' [ד"ה לא תעשה], ועוד חדא איסורא לילף מיהא מאשת אח, הקשה הר"ם ותאמר אפ"ה ניחא שלא רצה לומר דקי"ל בעלמא דאין עשה דוחה את לא תעשה שיש לו (כרב) [כרת] אפילו בחד איסורא וא"כ תאמר בזה לפי האמת דילפינן כל עריות מאחות אשה לאיסורא וא"כ אשת אחיו שה"ב ליכא אלא חדא איסורא אשת אח א"כ אז ילפינן בעלמא דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת מאשת אחיו שה"ב. ותירץ דדעת התוס' חדא איסורא מיהא נילף למתסר דלא ידע היקשא דר' יונה אז אשת אחיו שה"ב דוקא ונ"ל דאינו קשה כך מקשה חדא איסורא מיהא נילף שידחה עשה את לאו ולאחר מכן תילף שאר עריות שידחה כמו [שאמר הגמרא] שתלמד בעלמא אכלאים ולא מפלגינן גם כמו כן תלמוד מאחותו שלמדת מאשת אח תלמוד בעלמא מיניה.
תוס' [ד"ה לא תעשה], ואי אפשר לקיים בענין אחר, צ"ע ליישב לקמן כשרוצה ללמוד מפסח ותמיד ומילה הלא א"א ליישב בענין אחר דוק.
תוס' [ד"ה לא תעשה], וכן וגלח את כל שערו [דמצורע] (ו)מקיים בשיע(ו)ר [דהיתר], הק' הר"ם אפילו אינו מקיים בשיע(ו)ר דהיתר וא"א לקיים בענין אחר אפ"ה ילפינן שפיר מיניה דאי לא תימא הכי לישתוק מראשו דהא א"א לקיים בענין אחר אלא מדאצטריך שערו ש"מ דבעלמא דוחה אפילו א"א לקיים בענין אחד דבא"א לא צריך קרא. ותירץ זה נראה לתוס' דוחק לאוקומי שערו (ואי) [דאי] אינו ענין (לאשת אח) [לא"א] תנהו ענין לאפשר אבל מ"מ הקשה עליו א"כ גם כשמזכיר זקנו ומה מקשה מזקנו כיון דבלאו הכי צריך אם אינו ענין ענין ג"כ (נמי) תאמר עוד אם אינו ענין.
<h2>דף ד.</h2>
תוס' [ד"ה דכתיב], א"כ לישתוק קרא מיניה וממילא [ידעינן ד]לא לידחי עשה דציצית לאו דכלאים, הקשה מה מקשים התוס' לעיל אימא עליה אתא למדאצטריך דבעלמא דחי. ותירץ דלפי חד שינוייא דמתרצים התוס' לקמן דציצית הוי עשה דאינו שוה בכל ניחא דליכא למילף במדאצטריך דדחי עשה לל"ת אלא עשה השוה בכל אבל עשה שאינו שוה בכל לא דחי וא"כ אז ליכא למילף איפכא דא"כ לשתוק קרא מיניה. ועוד הקשה מה מקשים התוס' לעיל מה לאחות אשה שכן בידו לרבות תאמר בשאר נשים שאין בידו לרבות ידחה עשה דיבום את ל"ת שלהם והלא עשה דיבום דהותר מכללו (ו)אשת אח(ות) ומהיכא תיתי דלדחי לא תעשה אפילו אי לאו ילפותא דאחות אשה. ועוד הקשה למאן דאית ליה דנשים חייבות נמי בציצית מדדריש סמוכים כדאמרינן לקמן א"כ לידרוש איפכא מה תאמר לישתוק קרא מיניה הא אצטריך סמוכים לאשמועינן דנשים חייבות בציצית מטעם כל שישנו כדאמרינן לקמן. ותירץ דלעולם אני מעמיד הסמוכים ברצון יותר הסמוכים לגופיה משאם הייתי מעמיד לכל שישנו אבל לקמן כשאני דורש לגופיה אני דורש ממנו ג"כ בטוב כי שישנו וכו'.
תוס' [ד"ה דכתיב], הקשה הר' יעקב דלחייבו נשים בציצית, הקשה הריבוי שיש לו בכלאים לחייב נשים למה לי הלא ממילא הם חייבות בלאו דכלאים כיון דחייבות בציצית כיון דכל שישנו בעשה דציצית ישנו (בעשה) [בלאו] דכלאים מ"ת הייתי דורש להפך כל שישנו בלאו דכלאים אינו בעשה דציצית זה אינו דיותר טוב הייתי דורש לחומרא מלקולא. ותירץ דהייתי מעמיד הריבוי מכלאים לדרשא אחריתי כמו שאומרי' התוספות לקמן שמא איכא שום ריבוי משמע דלא פשיטא ליה דאיכא ריבוי דיש להעמידו לדרשא אחריתי. ועוד תירץ דגם מה שאני דורש לפטור נשים מציצית וכלאים ג"כ הוא חומרא דמעתה אין למילף מהכא דעשה דוחה ל"ת דשאני ל"ת דכלאים דעשה שאינו שוה בכל הוא (דלשאר) [דנשים] פטורות מכלאים אע"ג דעשה ג"כ אינו שוה בכל מ"מ חשיב פירכא וזה לא יתכן בסוף הדיבור כמו שאפרש ב"ה. ועוד הקשה בשם ריב"ן איך יליף הספר מכלאים מה ללאו דכלאים שאינו שוה בכל דאשתרי גם לכהנים דעבדי עבודה. ותירץ דאינו מטעם (ד)קולא אלא דאתי עשה דכהנים ודחי לא תעשה דכלאים. וקשה למה הספר אינו מביא ראיה מזה דאתי עשה [וכו']. ותירץ דאינו ראיה דמצותן בכך וא"א לקיים [בענין] אחר.
תוס' [ד"ה דכתיב], לפטרינהו נמי מכלאים, הקשה דלא ילפינן מהיקיש דנשים חייבות (דלא) [בלא] תעשה שבתורה דשוה אשה לאיש כדאמרינן התם והיקשא עדיף מסמוכים.
תוס' [ד"ה דכתיב], ועל כרחיך נשים חייבות דאמרינן בפ"ק דביצה, הקשה למה התוס' אינם מביאים ראיה מן הספר בכאן דחייבות בכלאים מדיליף הכא דעשה דוחה ל"ת ואם היו פטורים בכלאים (היה) [היכי] יליף שאני כלאים שאינו שוה בכל ומה תאמר גם העשה אינו שוה בכל אה"נ הא אפילו הכי חשיב פירכא לעיל כדפירשתי. ותירץ דהספר יכול להיות כמאן דאמר חייב דהא בלאו הכי איתא למ"ד דלא יליף מגדילים אלא מראשו לכך כמו שאומרים התוס' ולכך מביאים ראיה התוס' מסתמא דתלמודא דהתם ליכא מאן דפליג.
תוס' [ד"ה וכי], תדע דאטו ר' עקיבא וכו', הקשה מה ראיה יש מר' עקיבא [יותר] מר' יוסי. ותירץ מדר' יוסי לא היה קשה כי הייתי אומר ר' יוסי ע"כ אית ליה ג"ש דלא תחיה כל נשמה דבסייף דאי לית ליה אכתי אבעי ליה למילף ג"ש ומנ"ל המילף ולמידרש דבסקילה מכח יצא מן הכלל ולהכי מביאים התוס' ע"כ ר' עקיבא אית ליה הג"ש ואפ"ה אית ליה דבסקילה.
תוס' [ד"ה וכי], נימא דסבר כרבנן דלא דרשי סמוכין בכל מקום. הקשה הר"ם ז"ל לר' עקיבא דאית ליה סמוכים לילף סקילה גבי מכשפה מאם בהמה וכו' א"כ מה צריך דמיהם בם דכתיב גבי שוכב עם בהמה תילף [מ]מכשפה מכח סמוכים. ואין לומר דאצטריך לשוכב דדוקא שוכב נסמך למכשפה דע"כ צ"ל דילפינן נשכב משוכב או מלימוד (ד)אחר דאי לאו הכי לר' יהודה דלית ליה סמוכים מנ"ל סקילה בנשכבת אלא אתקשו שוכב ונשכב א"כ לר' עקיבא לשתוק מדמיהם בם דכתיב בנשכב ותיליף ממכשפה מסמוכים לסקילה והדר תילף שוכב מנשכב.
תוס' [ד"ה דא"כ], דהתם [נמי] סמוכין נינהו ודרשינן מטעם דמוכח או מופנה, [אהר"ם דמטעם דמוכח או מופנה] נמי דרשינן שני סמוכין היכן נמצא בו מופנה דודאי קרא דממזר לאו מופנה דבשלמא לריב"א דמפרש דלא יגלה כנף אביו מיותר מכל וכל ולא מוקמינן בלאוי יתירי א"כ אז ג"כ לא יקח איש את אשת [וכו' מיותר מכח ערות אשת אביך דהא לא מוקמינן ללאוי יתירי אלא ע"כ למדרש סמוכים דממזר אלא לתי' דדוקא אביו מיותר בהא לא מוקמי ללאוי יתירי א"כ אז ג"כ לא יקח איש את אשת] אביו אינו מיותר כי אצטריך כדי לאפנויי אביו דאי לאו הכי אביו לא היה מיותר והקשה למ"ד ממזר מחייבי כריתות ויליף מלא יגלה כנף אביו בשומרת יבם של אביו דחייבת כרת א"כ לא יקח איש את אשת אביו למה לי תיפוק ליה מכח ערות אשת אביך לא תגלה.
תוס' [ד"ה דא"כ], כיון שהלמד נכתב במקומו, אומר הר"ם דגם בזה קשה דלשתוק מדמיהם בם דכתיב גבי שוכב עם בהמה ותילף ממכשפה מטעם דמוכח מדלא כתב כל שוכב עם בהמה גבי עריות דהשתא כל שוכב עם בהמה הוא הלמד.
(גמ') [גי']. לעיל לא אמרינן הכי, הקשה הר"ם לפי תירוץ ראשון של תוס' דדוקא אביו מיותר היה יכול [להביא] לפסוק אחר לומר מכדי כתיב ערות אשת אביך כיון דדוקא אביו מיותר ואפילו לפירוש ריב"א לא היה יכול לומר מכדי כתיב ערות אשת אביך לא תגלה א"כ קשה לפי האמת מה צריך לא יקח וכו' אלא ללאוי יתירי א"כ לא יגלה כנף אביו [גם כן] ללאוי יתירי.
<h2>דף ד:</h2>
תוס' [ד"ה מכדי], ההוא מקרא דגדילים לא מצי לאתויי, והייתי מרויח דלא היה קשה ורבנן מנא להו.
גמ'. צמר ופשתים למה לי שמע מינה, הקשה הר"ם ז"ל כשעושה צריכותא אבל לבישה דאכתי לשתוק מצמר ופשתים דהא כתיב [בגד] גבי לבישה ותילף העלאה מק"ו דלא נפישא הנאתיה דדוקא צמר ופשתים מלבישה. ונראה דאי לא כתב [בגד] גבי העלאה הוה אמינא דהעלאה לא אסר אלא א"כ בשני מינין כיון דלא נפישא הנאתיה. ועוד תירץ שהספר מקשה מנל"ן סמוכים דאפילו ילפינן שפיר [הפנאה] מכח בגד העלאה מ"מ לא ילפינן דלמדרש סמוכין קאתי כיון דהעלאה [לא כתיב] גבי גדילים אלא לבישה. ועוד הקשה לפי האמת מנ"ל דשעטנז אתא לאפנויי הלא אצטריך לגופיה דאי כתיב שעטנז אז לא ילפינן שעטנז שעטנז מהעלאה וה"א גבי לבישה כל תרי מיני אסר רחמנא באורג לגבי לבישה והא דכתיב צמר ופשתים גבי לבישה מיירי בלא אורג אבל באורג כל תרי מיני אסר רחמנא ולהכי לא אצטריך שעטנז שעטנז מהעלאה דגבי העלאה דאפילו באורג דוקא צמר ופשתים דהא בגד הוא צמר ופשתים ובגד הוא אורג וילפינן לבישה מהעלאה דאפילו באורג דוקא צמר ופשתים.
גמ' [ותיתי שעטנז שעטנז מהעלאה. אע"ג דשעטנז מיבעי ליה לשוע וטוי ונוז, מ"מ לא פריך השתא], משום דמופנה מצד אחד הוה למדין ואין משיבין לתנא דבי ר' ישמעאל [גליון]. פי' הר"ם ז"ל דשעטנז דגבי העלאה מופנה דאפילו גבי לבישה בעינן שוע טווי ונוז כל שכן בהעלאה. הקשה אי לאו שעטנז דגבי העלאה הייתי אומר דגבי העלאה אינו אסור אלא באורג כיון דכתב בגד ולהכי (לא) אצטריך שעטנז דדי בזה שיהא שוע טווי ונוז אפילו בלא (אותו) [אורג] דאי לאו הכי שעטנז למה לי ואכתי גבי לבישה כל תרי מיני אסר רחמנא. ועוד הקשה תאמר דאי לאו צמר ופשתים הוה אמינא לא אסר רחמנא שעטנז אלא בצמר ופשתים עשויים בחוט ושוע ונוז ולהכי כתב צמר ופשתים אפילו צמר לבד ופשתים לבד שוע טווי ונוז וחברם ביחד דאסורות מה תאמר אי לאו צמר ופשתים לא הייתי יכול לומר עד שיהיה צמר ופשתים שוע טווי ונוז בחוט אחד א"כ יחדיו למה לי דיש לומר דאצטריך יחדיו דאפ"ה לא אסור עד שיחברם יחד. ותירץ דאי לא אסרינן עד שיהא צמר ופשתים בחוט אחד א"כ מה צריך קרא להתיר כלאים בציצית כיון דאיכא צמר ופשתים בחוט אחד דהא הציצית הוא של תכלת לבד וגם הבגד אין החוטים עשויים משניהם (דהתם) [דסתם] (ב)בגדים אינם כן. ועוד הקשה דלרבנן אצטריך שעטנז דלגבי לבישה לאפנויי למדרש סמוכים וא"כ מנ"ל למדרש גזירה שוה דשעטנז כיון שאינו (שוה) [מופנה] משני צדדין וא"כ תאמר דבעי ארוג או תאמר דבעי צמר ופשתים שיהא שוע שווי ונוז וקשה א"כ יחדיו למה לי. ותירץ (דמ)דאצטריך יחדיו היכא דחבר שני לבדים זה בזה בחוט אחד שיהא שוע טווי ונוז דאינו חיבור אלא בשתי תכיפות וא"כ תיפוק ליה דאסור משום חוט עצמו בלא לבדים (וכו') [זה] אינו דאי לאו דחבר הלבדים אינו אסור החוט כי אינו כי אם העלאה והעלאה אסור בצמר ופשתים דוקא דבגד כתיב גבי העלאה. ועוד הקשה דלרבנן דאית להו מופנה מצד אחד משיבין והכי נמי איכא להשיב מה ללבישה דנפישא הנאתיה וא"כ צ"ל דלרבנן שניהם מופנה וכמו שאמר לקמן כלהו משעטנז נפקא וא"כ קשה (דלא) [הלא] אצטריך שעטנז דלגבי לבישה דמשמע לשון תרעומת. ועוד הקשה תאמר משום הכי אין אומר הספר אפילו בחד מינא אסר רחמנא דא"כ אז ילפינן שפיר [דכלאים] בציצית שרי דהא סתם בגדים הם שוע טווי ונוז כמו שאמרו התוס' לקמן ובחד מינא לא אסר רחמנא ואפ"ה התיר להם על ידי ציצית אלמא כלאים בציצית שרי ולהכי קאמר תלמודא תרי מיני אסר רחמנא כי היכי דלא נילף מינה דכלאים בציצית שרי ויקשה מנל"ן דעשה דחי ל"ת.
גמ'. ואמר רחמנא עביד להו תכלת. הקשה תאמר אי לאו צמר הייתי אומר דלא אסר רחמנא אלא כשיהיה שוע טווי ונוז צמר ופשתים בחוט אחד ומעתה לא הייתי יכול ללמוד דכלאים בציצית שרי דהא דאמר רחמנא עביד להו תכלת מיירי בבגד שלא היה צמר ופשתים בחוט אחד כמו סתם [בגדים] דמסתמא לא היה כלם בחוט אחד ומעתה לא הייתי יכול ללמוד דכלאים בציצית שרי ולהכי אצטריך צמר ופשתים לגלות דאפילו אינם בחוט [אחד] אלא כל אחד לבדו בחוט שלו אפ"ה אסור דאי לאו הכי צמר ופשתים למה לי.
תוס' [ד"ה ואמר רחמנא], נימא דעביד להו תכלת בלא שוע טווי ונוז, קשה למה התוס' אינם מתרצים כמו לקמן על יחדיו דע"כ אמר רחמנא דלעביד להו בענין דליהוו כלאים דא"כ לשתוק קרא משעטנז ומדאמר רחמנא עביד להו תכלת ידעינן דבעינן שוע טווי ונוז. ותירץ דאצטריך שעטנז כי היכי דנילף שעטנז שעטנז מהעלאה דמיירי בצמר ופשתים דהא הספר הולך אי לאו כתיב צמר ופשתים. ועוד תירץ דאי לא כתיב צמר ופשתים לא הייתי יודע הי מינייהו מפקת דהייתי אומר מפיק נוז מה תאמר א"כ לכתוב שעטנז ולשתוק מנוז ומדאמר רחמנא עביד להו תכלת הייתי יודע נוז זה אינו דאם היה כותב שעטנז הייתי אומר שבא לאפוקי נוז וכלאים בציצית שרי מדלא כתיב אלא שעטנז.
תוס' [ד"ה ואמר רחמנא], ויליף התם לבן מתכלת, התוס' אומרים זה לפי שמתחלה פי' דחוטי ציצית בעינן שיהא טווי ונוז [ואר"ל] דכל החוטים פוטרים (מציצית) [בציצית] דאי לאו הכי היה להם לומר דתכלת בעי שיהא שוע טווי ונוז אלא ע"כ הם דברי ר"ל דאמר דאפילו לבן פוטר(ת מציצית) [בציצית] וא"כ היה קשה מנל"ן דלבן פוטר מאחר דתכלת כתוב ולהכי אומרים התוספות דיליף לבן מתכלת דאי לא יליף לבן מתכלת אז לא היה ק' קושיה שמקשה הספר טעמא דכתב רחמנא דפוטר דבעי שוע טווי ונוז. ועוד הקשה הר"ם ז"ל מנל"ן שוע טווי ונוז [טוב יותר כדי שלא יהא כלאים ומנ"ל דבעינן שוע טווי ונוז]. וי"ל דלהכי צריכי התוס' לומר דיליף מתכלת דאי לא יליף לבן מתכלת אז לא היה ק' קושיה שמקשה הספר טעמא דכתב רחמנא צמר ופשתים תאמר להכי אצטריך צמר ופשתים [לאשמועינן] דלבן נמי פוטר (מכלאים) [בכלאים] ולהכי אומרים התוס' דיליף לבן מתכלת דפוטר ומעתה לא אצטריך צמר ופשתים.
(גמ') [תוד"ה ואמר רחמנא וכו' דדריש בספרי. גליון, ואין להקשות על סיפרי] הא שזור ידעינן מדשרי רחמנא כלאים בציצית מסמוכים וא"כ אז לא ידעינן דשרי כלאים כיון דאפשר לקיים. הקשה תאמר דלהכי אצטריך דרשא דספרי משום מאן דאמר דיליף מראשו כמו שאומרים התוס' לקמן ולא יליף מסמוכים וא"כ אז לא ידעינן דשרי כלאים בציצית כיון דאפשר לקיים בלא כלאים כמ"ש ר"ל כל היכא דאפשר לקיים עשה ול"ת לא אתי עשה ודחי ל"ת דאצטריך כמו ילפותא דראשו דעשה דוחה ל"ת היכא דא"א לקיים מצות יבום כמו האשה אלא א"כ דעשה דחי ל"ת.
תוס' [ד"ה ואמר רחמנא], דקשר העליון דאורייתא (מכשר) [מדשרי] רחמנא כלאים בציצית, הקשה למאן דיליף מראשו א"כ מנל"ן דקשר עליון [דאורייתא] ומעתה ידחה עשה ל"ת תאמר דלאו דאורייתא ולא ידחה כיון דאפשר לקיים בענין אחר. ועוד הקשה אפילו למאן דיליף מסמוכים דעשה דוחה אכתי מנ"ל דקשר עליון דאורייתא תאמר אי בעי עביד קשר ואי בעי לא עבד כמו שאנו אומרים על צמר ופשתים [אי בעי עביד צמר ופשתים] ואי בעי עביד צמר לצמר.
תוס' [ד"ה תכלת], בין הוא כיתנא בין הוא עמרא [יכול לדקדק, ק' תאמר דלהכי אומר הספר ותכלת עמרא] הוא לאפוקי שאינו שניהם כיתנא ועמרא וא"כ אז לא היה ראיה דכלאים בציצית שרי כי היה פשיט לו דעביד צמר לצמר ופשתים לפשתים ודוק.
<h2>דף ה.</h2>
תוס' [ד"ה לרבנן], הוה מצי למימר דלא סברי כר' יהודה דבעי מוכח או מופנה, הקשה הר"ם תאמר דהספר מקשה לרבנן דבעי מופנה משני צדדין מנל"ן, ותירץ דמסתמא הספר הולך על מה דאיירי ביה מתחלה ומתחלה דבר מזה דכל בגדים צמר ופשתים ועל זה אומר אותם לרבנן דאמרי דכל בגדים לאו צמר ופשתים מנל"ן. ועוד הקשה אפילו אי לא בעו [מו]כח ומופנה אפ"ה אית לך [מו]כח מכאן דעשה דחי לא תעשה דהא צמר ופשתים לדידהו אינו מיותר וגם בגד דכתיב גבי ציצית מיירי אפילו שאר בגדים לרבנן ושאר בגדים נמי חייבים בציצית וא"כ אז אצטריך סמוכים למידרש דגדילים תעשה לך מהם פי' דפוטרים אף שאינם מינם כדרבא דאי לאו הכי הייתי אומר דכל חד פוטר דוקא מינו אבל לעולם עביד צמר לצמר ופשתים לפשתים דאין עשה דוחה לא תעשה ולהכי פי' שפיר ולרבנן מנ"ל דוק.
תוס' [ד"ה לרבנן], אבל רבא דפ' התם לרב נחמן לטעמא דחייב מדאורייתא, הקשה הר"ם בשם הריא"ף ז"ל הלא הספר הולך בכאן אליבא דרב נחמן כמו שפי' התוס' לעיל דלרבא אז בגד דכתיב גבי ציצית מיירי אפילו שארי מיני אפילו לר' ישמעאל וא"כ אז הולך אליבא דרב נחמן דהמשנה דסיקריקון מיירי מדרבנן אבל מדאורייתא דוקא צמר ופשתים וא"כ מאן נינהו רבנן. ועוד הקשה דלרבא שאומר שאף כל (אשרצים וכו') [שאר מינין] וא"כ בגד דכתיב גבי כלאים מיירי בשאר מינים וגם בגד דגבי ציצית מיירי בשאר מינים וא"כ אז צמר ופשתים אינו מיותר וא"כ אז היה קשה ג"כ לר' ישמעאל מנל"ן דעשה דוחה לא תעשה כיון דלאו מופנה. ותירץ דודאי הספר הולך בכאן אליבא דרב נחמן אבל ק"ל כרבא כמתניתין דסיקריקון דחייב דאורייתא אף בשאר מינים וא"כ אז פריך לרב נחמן מנל"ן.
תוס' [ד"ה מה ללאו], משום דללאו גרידא לא אצטריך [לאשמועינן] דדחי דמגדילים נפקא, הקשה הר"ם הלא מגדילים לבד לא מצי למילף דאיכא למיפרך מה לגדילים שכן שקולה כנגד כל המצוות ואצטריך ראשו ללאו גרידא כי היכי דתילף מגדילים וראשו כמו שאומרים התוס' לעיל. ותירץ בח"פ דמגדילים וזקנו נפקא דהא סוגיא דהתם סברא זקנו משמע בין כהנים בין ישראלים כמו שאמרו התוס' לקמן ועל זה הקשה וא"כ אתה צריך למילף משניהם ופרכינן פירכא כל דהו ואיכא למיפרך מה לשניהם שכן עשה שלהם טוב דעשה דציצית שקולה כנגד כל המצות ועשה דראשו משום דגדול השלום. ותירץ דסוגיא דהתם סברא דמצורע שרי בתשמיש המטה וא"כ אז ליכא גדול השלום ועל זה הקשה א"כ לפי הגי' דלעיל שהולך אליבא דסוגייא דהכא סברא דמצורע אסור בתשמיש המטה כמו שאומר הגי' דלקמן ושני הגליונות הם ממהר"ם וא"כ איך משני הגליון דלעיל דמגדילים וראשו נפקא אליבא דסוגיא דהכא והלא איכא למיפרך מה לשניהם שכן עשה שלהם טוב משום דשקולה כנגד כל המצות וגדול השלום דהא אסור בתשמיש המטה לפי הסוגיא דהכא. ותירץ דהגי' דלעיל הולך אליבא דמ"ד נשים פטורות בציצית ואם כן ציצית גרוע לפי שאינו שוה בכל והוא שקול כנגד מה שהעשה שקול כנגד כל המצות וא"כ אז ליכא למיפרך מה לשניהם שכן עשה שלהם טוב (דציצית דאין עשה שלהם טוב) דציצית אין עשה שלהם טוב דכנגד מה ששקולה כנגד כל המצות איכא השתא דאינו שוה בכל ועל זה הקשה א"כ מה קשה לגי' דלעיל מה לעשה דציצית שכן שקול כנגד כל המצות והלא הוא שקול דאיכא ריעותא כנגד שאינו שוה בכל, ותירץ דהגי' רוצה ליישב אפילו למ"ד נשים חייבות וא"כ אז העשה שוה בכל. וא"ת איך משני דיליף מגדילים וראשו הלא למ"ד נשים חייבות איכא למיפרך מה לשניהם שכן העשה שלהם טוב לפי ששקולים כנגד כל המצות וגדול השלום. וי"ל משום הר"ם דמ"ד נשים חייבות בציצית סבר דסוגיא דהתם דמצורע שרי בתשמיש המטה וליכא גדול השלום דוק. ועוד תירץ הר"ם דהגי' דלעיל הולך למ"ד נשים פטורות ואפ"ה צריך ללמוד משניהם דמציצית איכא למיפרך שכן שקול כנגד כל המצות (ותמיד) [ותדיר] ולענין זה מועיל דהעשה אינו שוה בכל כנגד צד מה ששקולה כנגד כל המצות ואכתי נשאר צד דתדיר ולהכי צריך למילף מגדילים וראשו. ואין להקשות א"כ היאך יליף משניהם מה לשניהם שכן עשה שלהם טוב דתדיר וגדול דזה אינו דמשום דתדיר לא מיקרי עשה טוב וא"כ אז היה צ"ל מה ציצית שכן תדיר והייתי אומר מראשו יוכיח מה לראשו שכן עשה טוב גדילים יוכיח דוק היטב.
תוספות [ד"ה מה ללאו], ומראשו (מסיק) [מסייע] ליה להאי תנא דעשה דוחה לא תעשה, הקשה הר"ם לפי האמת מנ"ל ל(כד)רבא דכלאים בציצית שרי דמצמר ופשתים פוטרים בין במינם בין שלא במינם תידרוש אפכא דבמקום גדילים לא תלבש שעטנז כמו שאמרו התוס' לעיל. ואין לומר לישתוק מיניה וממילא לא לידחי העשה דציצית לאו דכלאים דהא אינו דאדרבה הייתי יליף [מגדילים] דדחי ולהכי אצטריך סמוכים. ותירץ דאפילו אי לאו סמוכין לא הייתי יכול למילף דדחי דהעשה אינו טוב דאינו שוה (כלל) [בכל] ולמ"ד נשים פטורות מציצית ועל זה הקשה וא"כ לפי האמת מנל"ן לאותו תנא דחייב נשים בכלאים דציצית (תרי) [הרי] מסמוכין ליכא למילף דאצטריך לכדרבא ומראשו ליכא למילף דשאני עשה דגדילים שהוא גרוע שהוא אינו שוה בכל דהא נשים הם פטורות.
תוס' [ד"ה מה ללאו], וע"כ פירכא גמורה היא, הקשה הר"ם ז"ל בשם הריא"ף ז"ל מנל"ן דפירכא גמורה היא תאמר דע"כ מזקנו לא ילפינן דדחי לא תעשה ועשה מדאצטריך ראשו דאי ילפינן דדחי עשה ולא תעשה לישתוק מראשו וממילא דחי לא תעשה גרידא ואין לומר דראשו אתי לגלויי אזקנו דמיירי בכהנים דאי לאו ראשו לא הייתי מעמיד זקנו אכהנים זה אינו דא"כ לא היה לתוס' [לומר] אלא דזקנו משמע בין דכהנים בין דישראל ומעתה לא תוכל למילף מזקנו מדאצטריך ראשו וראשו אצטריך דילפינן דדחי לא תעשה גרידא ומה צריכים התוס' לומר מכח אם אינו ענין רק היה להם לומר לאו פירכא היא ומדאיצטריך ראשו לא ילפינן מזקנו. ותירץ דיש להם לתוס' דפירכא גמורה היא מאידך תנא דמוקי ראשו לנזיר וא"כ היה קשה מה צריך ראשו דגבי נזיר תילף מזקנו דדחי לא תעשה ועשה דכהנים דחמירי כ"ש דדחי עשה ולא תעשה דנזיר דקיימא לן דישנו בשאלה אלא ע"כ איכא למיפרך מה לזקנו שכן אינו שוה בכל אלמא פירכא גמורה היא למאן דמוקי ראשו לנזיר והייתי צריך לומר דלמאן דמוקי ראשו לא תעשה גרידא סבר דלאו פירכא היא וזה אין נראה להם להתוס' טוב דפליגי בזה ולהכי צריכי התוס' לומר מכח אם אינו ענין דוק.
תוס' [ד"ה מה ללאו], דאצטריך ראשו לגלויי אזקנו, קשה דאיך ס"ד על הספר שאומר אלא אתייא מזקנו אמאי מוקי הברייתא זקנו לכהנים אמאי לא מוקי בישראל ואם אינו ענין ללאו שאינה שוה בכל תנהו ענין ללאו השוה בכל. ותירץ דהס"ד סבר דזקנו משמע בין בכהנים בין בישראל אפילו חייב עליה כרת אבל לעולם ר' ישמעאל סובר ומודה דהבער[ה] ללאו יצתה כר' יוסי.
<h2>דף ו:</h2>
[תוס' ד"ה או אינו], ועוד הקשה הח"ר זעליקמן בשם הר' ממניאל תאמר דלהכי סיים לשם חטאת לפי שהיה מכבה במה שקרב השמן לנר הדולק וכיבה קצת מן הפתילה הדולקת וחייב משום מכבה שהוא אב מלאכה אבל לעולם ללאו יצאת דוק.
<h2>דף ז.</h2>
גמ'. ומה [עבודה] שהיא דוחה את השבת, הקשה הר"ם בשם הר' חיים תאמר מילה בצרעת שלא בזמנו יוכיח דמילה שלא בזמנו דחי צרעת וצרעת דחי עבודה ועבודה דחי השבת וא"ה אין מילה שלא בזמנה דוחה (צרעת) [שבת] (אם אינו ענין) [הוא הדין] רציחה דדחייא עבודה ועבודה דחיה השבת לא דחי רציחה שבת ואין לומר מה למילה דין הוא שאינו דוחה שבת שאינו נוהג בנשים העבודה נמי אינה נוהגת בנשים ואפילו הכי דוחה שבת.
תוס' [ד"ה ומה עבודה], דאתי כר' טרפון, הקשה הח"ר זעליקמן לדידן דלא קי"ל כרבי טרפון וא"כ אז ליכא ק"ו וא"כ אז נצ[ט]רך לומר הא לאו הכי דחי מטעם דעשה דוחה לא תעשה דכרת כמו הקס"ד ואצטריך עליה דלא נימא מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא והספר דוחק למצוא ממקום אחר להצריך עליה זהו אליבא דר' טרפון.
תוס' [ד"ה ומה עבודה], ומה עבודה דקילא דחיא שבת, הקשה הר"ם לפי האמת מה צריך מזבחי דלא נילף מק"ו דאביי איך נוכל למילף מק"ו דאביי ומה שבת שנדחה מפני עבודה אין רציחה דוחה אותו תאמר דין הוא שאין רציחה דוחה אותו דאי רציחה דוחה שבת הוה קום עשה לחלל שבת אבל אם היתה רציחה דוחה עבודה לא הוי קום עשה במה שאינו עובד עבודה אלא בשב ואל תעשה עבודה ולהכי [תדחה בטוב עבודה ואיך מצי יליף ק"ו דאביי וגם לתי' הראשון של התוס'] דוק.
תוס' [ד"ה שנאמר], אלא משום דגברא הוא דלא חזי, הקשה הר"ם דע"כ לאו משום גברא הוא דלא חזי דאי משום גברא דלא חזי לישתוק ממזבחי וממילא אין חילוק בין קרבן צבור לקרבן יחיד כיון דגברא לא חזי הוא.
גמ'. שבת [ש]נדחית מפני עבודה, אפ"ה קשה תאמר דין הוא שעבודה דוחה שבת שכן עבודה היא תדיר כמו שאומרים התוס' לעיל או שכן צורך גבוה מה שאין כן ברציחה. ותירץ דהכניס הפירכא ודוק.
תוס' [ד"ה תלמוד לומר], מק"ו דאביי, הקשה הר"ם בשם הר' יעקב מקולמנא איך מצי יליף ק"ו דאביי תאמר קבורת מת מצוה יוכיח דאעפ"י דלא דחי שבת דחי (אא"א) [עבודה ה"ה] רציחה אעפ"י שלא תדחה שבת דוחה עבודה. ותירץ דמה שאין קבורת מת מצוה [כו'] זהו לפי האמת דרציחה לא דחי שבת ודחי עבודה ואז לא תוכל למילף דקבורת מת מצוה דוחה שבת כי אני אומר רציחה תוכיח דלא דחייא אעפ"י דדחי עבודה (אא"א) [ה"ה] קבורת מת מצוה אבל עתה די"ל מק"ו דרציחה נמי לא תדחה עבודה וא"כ אז ליכא למימר רציחה תוכיח על קבורת מת מצוה דמה לרציחה דין הוא שאין דוחה שבת דג"כ אינה דוחה עבודה וא"כ אז ילפינן שפיר דקבורת מת מצוה דוחה עבודה ושבת מק"ו וא"כ אז ליכא למימר על ק"ו דאביי קבורת מת מצוה יוכיח דקבורת מת מצוה ג"כ דחייא שבת וא"כ אז תילף בשני ק"ו דקבורת מת מצוה וק"ו דאביי דרציחה דוחה עבודה וליכא למימר יוכיח מרציחה על קבורת מת מצוה וגם איכא למיפרך מקבורת מת מצוה על רציחה דוק. ומהר"ז אומר דאין שייך יוכיח כיון שהק"ו מתחיל משבת.
תוס' [ד"ה תלמוד לומר], השתא דכתב קרא דלא תבערו הוה מוקמינן קרא בקרבן דיחיד מק"ו דאביי, הקשה הר"ם דמשמע אי לאו קרא דלא תבערו אז ליכא ק"ו דאביי ואז איירי קרא בין בקרבן יחיד בין בקרבן צבור אפילו אי לא כתיב מזבחי א"כ לפי האמת שכתוב מזבחי למ"ל קרא דלא תבערו אש ע"כ הבערה לא דחייא שבת דאי דחייא אז ליכא ק"ו דאביי וא"כ אז לישתוק ממזבחי וממילא איירי קרא בין בקרבן יחיד בין בקרבן צבור כיון דליכא ק"ו דאביי. ותירץ הר"ם בשם הרי"ב דאי לאו לא תבערו לא הייתי מעמיד קרא דמזבחי למדאצטריך לומר דהבערה לא דחי שבת אלא הייתי אומר דמזבחי אתי לומר דמה שאני אומר מעם מזבחי ולא מעל מזבחי אני ממעט דוקא קרבן צבור אבל קרבן יחיד אפילו מעל מזבחי ולא הייתי מעמיד מזבחי למדאצטריך ולהכי כתב לא תבערו כדי שיצטרך מזבחי לגופיה דלא נילף ק"ו דאביי ומעתה אני אומר ולא מעל מזבחי בין בקרבן יחיד בין בקרבן צבור ועל זה הקשה א"כ מה מקשים התוס' למה לי מזבחי תאמר דאצטריך מזבחי לומר דמה שאני ממעט ולא מעל מזבחי מיירי בקרבן צבור כדפי'. ופי' בשם הרי"ם ז"ל דהתוס' אינם רוצים להעמיד לפי האמת מזבחי לזה דקרבן יחיד אפילו מעל מזבחי [אבל עתה דעת התוס' קודם שהייתי אומר האצטריך הייתי מעמיד דמזבחי לקרבן יחיד אפילו מעל מזבחי] אבל לעשות לפי האמת אוקמתא הכי אין רוצים התוס'. ועוד תירץ הר"ם דהתוס' מקשים מה צריך מזבחי לזאת הילפותא דאפילו קרבן צבור ולהכי קודמים התוס' מה צריך מזבחי למילף ולא הקשו בסתם מה צריך מזבחי דוק.
תוס' [ד"ה לפי שיצא], מה שחטאת מצורע טעונה נסכים ושאר חטאות אינן טעונות לא חשיב דבר חדש, הקשה הר"ם לתוס' אי חשיב דבר חדש מה שאומר (התוס') [הספר] ת"ל כחטאת כאשם ומה בכך והלא חטאת עצמו יצא לידון בדבר החדש ואיכא למימר דלא בעי מתן דמין ואמורים ע"ג המזבח ולכך אומרים התוס' דחטאת לא יצא לידון בדבר החדש ולטעון מתן דמים ואמורים על גבי המזבח וא"כ יליף שפיר מכח כחטאת כאשם דאשם נמי בעינן מתן דמים ואמורים לגבי המזבח דוק.
תוס' [ד"ה לפי שיצא], דא"כ יצא לידון בדבר החדש כיוצא ללמד על הכלל כלו. הקשה הר"ם תאמר דזה החילוף ביניהם דיצא לידון בדבר חדש כוליה גמר מיניה והוא מכלליה אבל יצא ללמד על הכלל כלו כלליה גמר מיניה והוא גמר מכלליה. ותירץ הר"ם בשם הרי"ב ז"ל דדעת התוס' כיון דכוליה גמר מיניה אז לא איקרי דבר החדש כיון דגם אותו הדין יש בכלליה אז אינו דבר החדש. ועוד קשה למאן דאית ליה דכלליה גמר מיניה וא"כ החזירו הכתוב לכללו להחזירו. ותירץ דכשהחזירו הכתוב אז הוא גמר מכלליה אבל כלליה לא גמר מיניה אלא מידי דלא חדש בו כמו שאומרים התוס'. ומיהו קשה דהיה להם לתוס' להביא ראיה מזה כדפי' דוק.
<h2>דף ז:</h2>
[תוס' ד"ה למאי דנפק], (ולמאן) [ולמאי] דלא נפק כגון מתן דמים [ואמורים] לא נפק. הקשה הר"ם ז"ל דלא דמי לאשת אח דגבי אשת אח פי' מאי דלא נפק פי' שאר עריות ומעתה רוצה ללמוד כלליה מיניה אבל גבי אשם הוא רוצה ללמוד מתן דמים ואמורים גבי אשם דהיינו הוא מכלליה וא"כ היה לתוס' לפרש ומאי דלא נפק כגון לענין בהונות לא נפק דהיינו כלליה מיניה ואז היה דומיא דאשת אח דוק.
תוס' [ד"ה ר' יוחנן], אבל בהר הבית וחיל שרי היינו מדרבנן, הקשה הר"ם תאמר התם היינו בטבול יום לחודיה דאינו מחוסר כפורים ולכך שרי אבל הכא מיירי בטבול יום שהוא מחוסר כפורים ואע"ג דאינו על טומאה אחת אפ"ה טוב יותר מטבול יום לחודיה. ותירץ בשם הריב"י ז"ל דכיון דטבול יום מחוסר כפורים כהכא אינו בטומאה אחת ע"כ [אמר] הספר דאינו טוב יותר מטבול יום לחודיה דאל"ה מה מביא ר' יוחנן ראיה דאפילו עשה אין בו מקרא ד(ב)ויעמוד יהושפט תאמר דהתם מיירי בטבול יום לחודיה ולכך עשה אפילו אין בו והכא מיירי בטבול יום ומחוסר כפורים אלא ע"כ אין חלוק.
גמ'. ואמר ר' יוחנן דבר תורה, הקשה הר"ם ז"ל מה צריך להביא [מ]דר' יוחנן היה לו להביא [מ]דעולא. ותירץ דלפי' התוס' דר' יוחנן אתי לפרושי הברייתא אז צריך להביא ראיה [מ]דר' יוחנן לאשמועינן דליכא מאן דפליג דאי איכא מאן דפליג אז היה קשה לאותו תנא דפליג עליה למה לי כיון דלית ליה הואיל ואשתרי אשתרי לפרש"י ג"כ דאית ליה דר' יוחנן פליג אפ"ה מביא דר' יוחנן לאשמועינן דאפילו מאן דפליג כגון ר' יוחנן מודה דצריך קרבן וא"כ אמר הואיל ואשתרי אשתרי כי מסתמא ר' יוחנן מודה לעולא דאומר ביאה במקצת שמה ביאה דוק היטב.
תוס' [ד"ה ואמר עולא], דלא ניחא שידחה ביאת כלו דכתיב בהדיא בקרא, הקשה הר"ם א"כ מה מקשה לקמן לרבא הא לכל הפחות אצטריך לנשא מת ומת תאמר דרבא סבר דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי אלא על מה שאינו בהדיא מקרא אבל אחות אשה כתיבא בהדיא בקרא ואשה אל אחותה לא תקח על זה אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי.
<h2>דף ח.</h2>
גמ'. כי אצטריך עליה לנשא מת ומת, הקשה הר"ם לפי האמת שיש לי עליה להיכא דנשא מת ומת לא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי א"כ תילף מהכא דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי ואמאי אית ליה לעולא גבי בעל קרי הואיל ואשתרי אשתרי. [ותירץ דהסברא] היא מבחוץ דאמר הואיל ואשתרי אשתרי ומעתה לא תוכל למילף מאחות אשה דלא אמרינן בקל אני יכול לחלק דלא ילפינן מאחות אשה כמו שאומרים התוס' לקמן דאחות אשה שני שמות הן ולהכי לא אמרינן הואיל ואשתרי אבל גבי בעל קרי שם טומאה אחת היא כיון שאני רוצה ללמוד כנגד הסברא מאחות אשה אבל עתה כשרוצה ללמוד מבעל קרי כמו הסברא אז אין לו חלוק (דין) [בין] שני שמות לשם א' ואפילו לתירוץ ראשון של תוס' דלקמן דמתרץ רבא לית ליה (כעולא) [דעולא] ואינו רוצה לחלק (דין) [בין] שם א' לשני שמות י"ל דאותו תירוץ אינו רוצה לחלק לפי שיראה לו דאי אית ליה (כעולא) [דעולא] אז אין סברא לחלק בין שם א' לשני שמות (בין) [כיון] שהסברא מבחוץ כעולא דאמר הואיל ואשתרי אשתרי ולכך הוא אומר רבא לית ליה דעולא אבל לעולם לעולא דאית ליה מבחוץ הואיל ואשתרי אשתרי מודה כשאני רוצה ללמוד מאחות [אשה] דלא אמרינן הואיל ואשתרי דיש לחלק בין שם א' לשני שמות. והח"ר זעליקמן הקשה לפי' רש"י דלעיל דהכשר לטיבותא ולעולם איירי בשחוט לי בשל לי ולמה אצטריך דבעל (מום) [קרי] דחי מ"מ לא תוכל למילף אחות אשה מהתם כיון דאפשר לקיים בחליצה וא"כ קשה איך תילף מהכא שאני הכא גבי בעל קרי דהכשר מצוה הוא דא"א לקיים בע"א אבל אחות אשה אפשר לקיים בחליצה. ותירץ הר"ם דילפינן בחליצה הכא שפיר כמו הכא דאמר הואיל ואשתרי (אשתרי) בצרעת אשת[רי] בעל קרי שניהם א"א לקיים בע"א ג"כ אמרינן הואיל ואשתרי אשת אח אשתרי אחות אשה ושניהם א"א לקיים בחליצה דש(י)קול הוא מאפשר לאפשר כמו מאי אפשר לאי אפשר.
גמ'. ואי בעית אימא קולא וחומרא לחומרא מקשינן, הקשה הר"ם דמה צריך לעליה כי היכי דלא נילף מאשת אח אדרבא אית לן למילף מאיילונית ומאשת אחיו שה"ב לאיסורא דהא בלא עליה אסירי מאשר תלד ומיחדיו. ותירץ הר"ם דלא מיקרי ערוה כדפי' בהלכה ראשונה ולהכי לא [הוה] ילפינן שאר עריות אלא מאשת אח ולהכי אצטריך עליה ודוק.
גמ'. ערוה גופא לא צריכא קרא, הקשה תאמר דאצטריך לערוה כי לא תאמר איפכא שלא במקום עליה (שבהם) [שניהם] אסורות אבל במקום עליה היא אסורה וצרתה מותרת כמו שאומר הספר לקמן. ותירץ בשם הריב"י דא"כ דעליה אתא דלא נימא איפכא לשתוק מעליה ומלגלות ערו[ת]ה דהא הסברא מבחוץ לאסור טפי שלא במקום מצוה מבמקום מצוה. אבל קשה אי לאו לגלות ערוה הייתי אומר דשתיהן אסורות בין במקום מצוה בין שלא במקום מצוה ולהכי אצטריך לגלות ערותה דחדא ומעתה אי לאו עליה הייתי אומר אפכא. והר"ם תירץ דאכתי לא ידע מלגלות ערותה דחדא [משמע] ומעתה אי לאו עליה היו שתיהן אסורות בין במקום מצוה בין שלא במקום מצוה ומעתה לא אצטריך עליה לאסור צרה דממילא שתיהן אסורות בין במקום מצוה בין שלא במקום מצוה ואצטריך עליה למשרי צרה שלא במקום מצוה ואין להקשות דצרה שרי בין במקום מצוה בין שלא במקום מצוה (מעליא) [מעליה] דזה אינו כי עליה מגלה דוקא במקום עליה וא"כ אז נשאר (צרה) צרה אסורה (מצרה) כי מהיכא תיתי להתיר צרה בין במקום [מצוה] בין שלא במקום [מצוה] ממילא אני מעמיד הקרא על המיעוט דוק.
גמ'. והא אין לי אלא הן, מקש' מה חוזר הספר ומקשה הלא הברייתא על אין לי אלא היא משום צרתה א"כ גם בכאן י"ל משום צרותיהן. ותירץ דלא דמי דמתחלה תירץ משום צרתה פי' למשרי צרתה שלא במקום מצוה אבל כשאומר משום צרותיהן פי' לאסור צרותיהן במקום מצוה דהא בשאר עריות לא כתיב לצרור ולהכי חזר והקשה דוק.
גמ'. ואלו פטורות [ו]פוטרות לא קתני. הקשה הר"ם דלהכי לא קתני (פוטרות) [פטורות] משום אשת אחיו שה"ב דכתב [ד]בההיא פטורות מיחדיו ולהכי לא אצטריך על אשת אחיו שה"ב ולהכי לא תנא (פוטרות) [פטורות]. ותירץ הר"ם דאין סברא דבשביל (דאיילונית) [דא"א שלה"ב] לא צריכא מ"ה לא תנא פטורות אשאר (דנן) [עריות]. ועוד הקשה תאמר אי תנא פטורות אז היה קשה אסורות ואז ליכא למימר כדלעיל על פוטרות משום דלא במקום מצוה שריא להכי תנא פוטרות דהא ערוה בין במקום מצוה בין שלא במקום מצוה אסיר וא"כ אז היה צריך למיתני אסורות פוטרות וזה לא רצה למיתני תרי לישני דוק. ועוד הקשה בתוס' [ד"ה ואילו] דאמר שעדיין לא השמיענו בשום מקום שאפילו השמיענו בשום מקום שהן בכרת אפ"ה אצטריך למתני כאן דלא נימא אפכא דבמקום יבום שרי צרה וזה לא השמיענו בשום מקום ולהכי לא צריך למיתני פטורות ודוק.
<h2>דף ח:</h2>
גמ'. ערוה גופא שלא במקום מצוה תשתרי, הק' הר"ם לדידן נמי דאית לן ערוה גופא צריכא קרא למשרי שלא במקום [מצוה] נפקא לן מהיכא דנפקא ליה לר' א"כ ערוה גופא שלא במקום מצוה דטעם ההיתר נפקא לן מיבמה וזה אינו כתוב גבי אחות אשה וא"כ תיקשי ערוה גופא שלא במקום מצוה תשתרי לדידן דוק.
גי'. ואי דרשינן לגלות ערותה בתר דכתיב עליה, קשה למה אומרים התוס' בתר דכתיב עליה [מ"ש בתר דכתיב עליה] או קודם דכתיב עליה. ותירץ הר"ם דצריכי התוס' למימר בתר דכתיב עליה [דקודם דכתיב עליה] לא מצי לאוקמה לגלות ערוה דחד למ"ד ערוה גופא צריכא קרא דהא אי שלא במקום מצוה שתיהן אסורות מלצרור וא"כ שתיהן מותרות דאפילו ערוה גופא מותרת למ"ד ערוה גופא צריכא קרא וא"כ אי לאו עליה אז ערוה גופא מותרת דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת וא"כ אז לא תמצא לגלות ערותה דחדא אי לאו עליה ולהכי אומר הגי' בתר דכתיב עליה ועל זה הקשה הר"ם אפילו אי לאו עליה איכא לאוקומיה לגלות ערו[ת]ה בחדא לאותו לשון שאומר כי אצטריך קרא לנשא מת ומת וא"כ לאותו לשון להיכא דנשא חי לא צריך קרא דאין עשה דוחה אותו כרת וא"כ ערוה אסירא אפילו בלא עליה ואצטריך לגלות ערותה למשרי צרה וא"כ למה אומר הגי' לבתר דכתיב עליה. ותירץ דהגי' אומר בתר דכתיב עליה בשביל הלשון השני דיליף מהקשא דר' יונה וא"כ אז ליכא עליה היתה ערוה מותרת בכל (ה)ענין אפילו נשא חי ואח"כ מת ולהכי צריך הגי' לומר דבתר דכתיב. ועל זה הקשה הר"ם דאפילו אותו לשון מורה דאשת אחיו שה"ב לא ילפינן מהקשא דהא כתיב יחדיו וא"כ אי לאו עליה היה ערוה גופא אסירה כמו אשת אחיו שה"ב וא"כ אז בטוב הייתי מעמיד לגלות ערותה דחדא באשת אחיו שה"ב. ותירץ כיון דלגלות ערותה כתיב באחות אשה לא מוקמי לה באשת אחיו שה"ב כיון דלגופיה לאחות אשה לא אתי כלל. ועל זה הקשה דצריך נמי באחות אשה היכא דאחות אשתו היא אשת אחיו שה"ב ומעתה דדרשינן לגלות ערותה דחדא וא"כ אז אסירא משום אשת אחיו שלה"ב ואיכא נמי כרת עליה כיון דאינו רשאי ליבמה (ל)קיימה ליה באחות אשה והיא בכרת.
גמ'. ועוד צרה מלצרור (ערוה) נפקא, הקשה הר"ם תאמר דאצטריך לצרור לרבי לחיובי צרה בכרת דאי לאו לצרור מנל"ן כרת בצרה אפילו למ"ד ערוה גופא לא צריכא קרא מ"מ צרה צריכה קרא (ד)אי לאו לצרור דמולקחה [לא] נפקא לן כרת וא"כ אצטריך נמי ויבמה להתיר צרה שלא במקום [מצוה] דהא (כ' דחש) [ר' דריש] עליה לכדתניא. ותירץ דהספר מקשה למ"ד ערוה גופא לא צריכא קרא וא"כ לערוה לא צריכה וצרה נפקא לן מלצרור ומיבמה נפקא לן להתיר צרה שלא במקום מצוה וא"כ ולקחה למה לי. ועל זה הקשה וא"כ דהספר הולך למ"ד ערוה גופא לא צריכא קרא אבל למ"ד צריכא אז לא [דרשינן] לצרור לכדר' שמעון אלא לאשמועינן דצרה נמי בכרת וא"כ מה מקשה התוס' למ"ד ערוה גופא לא צריכא קרא דילמא אצטריך קרא דולקחה שיבם הצרה ולא הערוה כיון דכתיב לצרור אלמא [ב]תרוייהו איכא כרת ותרוייהו אסור מלצרור.
תוס' [ד"ה מאי ולקחה], שייבם הצרה ולא הערוה, קשה וא"כ ויבמה למה לי. ותירץ הר"ם דהתוס' מקשים כך על רש"י שאומר ממשמעות דולקחה וע"ז אומר מהיכן משמע כך דלמאי אתא קרא שייבם הצרה ולא הערוה. והקשה הר"ם אפילו למ"ד ערוה גופא צריכא קרא מ"מ איכא כרת בערוה וא"כ פשיטא כשערוה וצרה לפניו ליבם שיבם הצרה דליכא כרת יותר מערוה דאיכא כרת וממילא אסירה הערוה כיון דאפשר ליבם. ועוד הקשה אפילו למ"ד ערוה צריכא קרא א"ה ידעינן דערוה אסורה דהא מוקי לצרור (לדרשא) [לכדר' שמעון] ואי ערוה מותר ליבם א"כ אמאי שתי [ה]אחיות אסורות ומה בכך שהן צרות זו לזו [והלא הערוה גופא מותרת ליבם אלא על כרחין צ"ל דערוה אסורה ולהכי נעשו צרות זו לזו] וא"כ דערוה אסורה לא אצטריך קרא למימר שייבם הצרה ולא הערוה. ותירץ דלעולם הספר אינו מעמיד לכדר"ש אלא כשידעינן כבר דצרה אסירה אבל אי לא ידעינן כבר דצרה אסירה לא הייתי מעמיד לכדר"ש אלא לומר דשלא במקום מצוה שתיהן אסורות ולכך מקשים התוס' בטוב דלמה אתא קרא למימר שייבם הצרה ולא הערוה מ"ת הלא שמעינן מדר"ש ומה צריך ולקחה לזה וי"ל אי לאו ולקחה לא(ו) הייתי מעמיד (ד)לצרור לכדר"ש ובזה מיושב נמי קושיא ראשונה שהקשה מה צריך קרא לערוה פשיטא כשהערוה וצרה לפניו שייבם הצרה ולא הערוה כדפי' די"ל אי לאו קרא לערוה לא הייתי מעמיד לצרור לכדר"ש.
<h2>דף ט.</h2>
תוס' [ד"ה וילמד], דכתיב כרת בההוא קרא בהדיא, הקשה הר"ם תאמר דמ"ה צריך שילמד תחתון מעליון כדי שיהא לאו גם כן בענין אחר כמו שאמרו התוס' לקמן דיליף לאו וכרת מאחות אשה.
תוס' [ד"ה ורבנן], וי"ל דעליה דכתיב גבי אחות אשה וגבי חטאת לאו מופנה, הקשה הר"ם ז"ל מה מקשה הספר לעיל ור' האי עליה פי' דאחות אשה מאי עביד ליה כיון דעליה דאחות אשה לאו מופנה. ותירץ הר"ם דקים ליה לספר דלר' מופנה הוא ולרבנן לאו מופנה הוא. ועוד תירץ דמה שאומ' התוס' דעליה דאחות אשה לאו מופנה הוא זהו משום דעליה דגבי יבום מופנה הוא ומעתה ההיא דיבום מגלה לי דההוא דאחות אשה לאו מופנה הוא כי אצטריך ההוא דאחות אשה כדי ללמוד מייבום לרבנן וליתי [ד]לאו מופנה הוא אבל לר' דלא יליף אחות אשה (דייבום) [מיבום] וא"כ ההיא דאחות אשה [מופנה] ולהכי פריך הספר שפיר לר' האי עליה למה לי. ומיהו קשה דעליה דגבי יבום לר' למה לי. ועוד קשה למה לא הקשו התוס' דקשיא דכולא מילתא תיפוק מעליה.
גמ'. וילמוד עליון מתחתון, הקשה הר"ם לרבנן מה צריך קרא דתורה אחת דהוקשו לע"ז תילף בשאר מצות (ד)יחיד ונשיא ומשיח ממצות מצות ומלאשמת העם ומעתה ידעי' כולהו. ותירץ בשם הריא"ף דאינו יכול ללמוד דמשיח בשאר מצות מנ"ל צ"ל מלאשמת העם דהוקש לצבור וצבור עצמו מנל"ן מעיני עיני דצבור ע"ז וצבור ע"ז גופיה יליף מיחיד דע"ז מעליון מתחתון וזה היה ג' לימודים וזה אינו רוצה לעשות דוק.
גמ'. והרי איסור מצוה ואיסור קדושה, הקשה הר"ם למה הספר אינו מקשה ממ"ש במשנה משש עריות דקתני אמו והיינו אנוסת אביו כמו שאומר הספר לקמן אלמא בפלוגתא קמיירי. ועוד הקשה הספר מאיסור מצוה ואיסור קדושה ור"ל דבמשנה אליבא דר' עקיבא דסבר חייבי לאוין לא(ו) חולצות [ו]מתייבמות ימנה יותר כל חייבי לאוין ואמאי לא מנה. ועוד הקשה מה מק' הספר והרי איסור מצוה ואיסור קדושה תאמר מה שאומר הספר (כי) [דב]פלוגתא לא קמיירי דוקא למנינא דט"ו נשים כמו שאומרים התוס' לקמן ולעיל.
<h2>דף ט:</h2>
גמ'. האסור לזה מותר לזה, קשה למה פרש"י אחות אמו קודם אשת אחיו. ועוד קשה דמשכחת אחות אמו שהן אחיות מן האב כגון שהיה ליחצאל וכלב לכל א' בת ונשא יחצאל נעמי והוליד עוד בת אחת ואחר מת יחצאל ונשא כלב והוליד עוד בת אחת ממנו נמצאו ששתי בנות ראשונות אינם שייכות (זה) [זו] לזו כלל ונשאה יעקב שתי בנות הראשונות והוליד מהן ראובן ושמעון ונשאו לוי ויהודה שתי בנות (לוי) [נעמי] ומת לוי ויהודה ונפלו לפני ראובן ושמעון האסור לזה מותר לזה והייתי מרויח בזה שלא היה צריך לומר כמו שפרש"י ז"ל שיעקב נשא אחת ומתה ואח"כ מתה השנייה.
<h2>דף י.</h2>
תוס' [ד"ה לעולם], ליתני (אשה) [אשת איש] דפוטרת צרתה, הקשה הח"ר זעליקמן למה התוס' אינם מקשים מאשת איש כה"ג כגון שגרשה ראובן חוץ משמעון דלגבי שמעון לא ליהוי גט ומת ראובן וא"כ אסורה על שאר האחין דהא היא גרושת אחיו לגבי שאר האחין אבל (לר"ש) [לשמעון] לאו גרושת אחיו היא ומותרת לייבם הלכה צרתה ונשאת לשמעון ומת מיגו דהיא אסירה דהא היתה צרת גרושת אחיו צרת צרה נמי פטורה.
תוס' [ד"ה לעולם], דבעודה תחתיו ליכא למיחש, הקשה הר"ם מה צריכים התוס' לזה אפילו איכא למיחש אז היה קשה טפי. ותירץ הר"ם בשם הרי"ב ז"ל אי איכא למיחש בעודה תחתיו אז הייתי אומר דוקא בעודה תחתיו איכא למיחש דלא עבדא מעשה אבל נתאלמנה או נתגרשה דעבדא מעשה בגירושין או באלמנות כולי האי לא חייש שמא תתגרש ותבעל לו א"כ בע"מ שלא תנשאי ליכא למיחש כלל בעודה תחתיו שמא תנשא לו דכיון דעודה תחתיו אז ממה נפשך לא תפסי הקדושין כיון שהיא עדיין אשתו של זה ועודה תחתיו ואפילו אי עקרא לקדושין אז מעיקרא לא הוי גט ולהכי לא חיישינן כלל בע"מ שלא תנשאי. והר"ם תירץ דאי חיישינן בעודה תחתיו א"כ אז הייתי אומר דוקא בע"מ שלא תבעלי גזרי רבנן שני צדדין דכיון דאיכא למיחש בעודה תחתיו ולאחר שנתגרשה אבל ע"מ שלא תנשאי דליכא צד אלא דלאחר שנתגרשה דבעודה תחתיו ליכא למיחש כדפי' וא"כ לא גזרו רבנן כלל וא"כ אז היה קשה קושית התוס' דלא דמי ולהכי אומרים התוס' דבעודה תחתיו ליכא למיחש ומעתה גזרו חכמים אפילו בע"מ שלא תנשא ואז לא היה קשה קושיית התוס' א"ה תיקשי ללוי דאית ליה דאי (דתוס') [כו'].
תוס' [ד"ה לעולם], מ"מ ללוי דקתני דאי, ק"ק תאמר ללוי לית [ליה] דאי ונקט אשת אביו אליבא דרבנן. ונראה דסיפא כדר' יודה בו' עריות וא"כ מסתמא נמי רישא כר' יודא קתני. ועוד קשה למה אומרים התוס' ללוי תאמר דע"כ מודים [רבנן] דאמר' דאי (רבנן) כי האי דאינו אסור אלא מדרבנן דוק.
תוס' [ד"ה לעולם], אע"ג דלוי תני דאי ובפלוגתא קמיירי, קשה מנל"ן דבפלוגתא קמיירי תאמר דאני אומר דאי זהו דכשאמר דאי אתייא ככ"ע אפי' כר' יודא וכ"ש כרבנן ומנל"ן דבפלוגתא קמיירי. ותירץ הר"ם בשם גדול דיש להם לתוס' ראיה דבפלוגתא קמיירי דאי לאו הכי לא משכחת צרת צרה דאיך תאמר הלכה צרתה ונשאת לאחיו השני והלא צרת אנוסת אביו היא בלאו לר' יודא ואין קדושין תופסין לר' עקיבא בחייבי לאוין אלא ע"כ צ"ל דאתיא כרבנן דר"ע ובפלוגתא קמיירי. ועל זה הקשה הר"ם א"כ מה מביאין התוס' תדע מדר"ע כיון דמעיקרא דקאמר [מיירי בפלוגתא דוקא לרבנן דר"ע א"כ מאי תדע איכא. ותירץ מה שאומרים התוס'] ובפלוגתא קמיירי זהו ראיה מן הספר דו' עריות דאתיא דוקא כר' יודא ועדיין היה קשה תאמר דאית ליה פלוגתא או דאי אבל דאי ובפלוגתא לית ליה וזה מביאין התוס' תדע וע"כ אית ליה פלוגתא ודאי דאי לאו הכי לא משכחת לה צרת צרה.
תוס' [ד"ה לעולם], תדע דלוי לא תני חייבי לאוין, הקשה הר"ם איך משכחת חייבי לאוין אפילו לר"ע צרת צרה דאי גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הא אסירא לכל האחין ואי אלמנה לכ"ג וא"כ אפילו צרה לא תמצא דכשנפלו לפניו הא' אלמנה כמו האחרת. ותירץ דמשכחת לה בפצוע דכא דמותר בגיורת ושאר אחין הן בלאו דוק.
תוס' [ד"ה לעולם], וקדשה חוץ משמעון, פי' איניש דעלמא דוק.
תוס' [ד"ה לעולם], דכבר נאסרה עליו משום אשת איש, פי' כיון שהיתה אסורה מקודם משום אשת איש וא"כ אז לא אקרי לגבי אשת המת דהא היתה (נר') [ג"כ] אשת אחר ועדיין הוא חי. הקשה הר"ם דלפי האמת ימנה ברישא אשת אביו ומשכחת לה דראובן קדשה חוץ מאביו וקדשה אביו סתמא ומת אביו ואח"כ מת ראובן ונפלו לפני שמעון ליבם מיגו דאיהי אסירא צרתה נמי אסירא משום דנר' [כ]אשת אביו והשתא ליכא למימר דכבר נאסרה עליו משום אשת אביו משום דכיון דמת אביו מקודם והויא כשאר עריות וצרת צרה נמי משכחת לה כגון שראובן קדשה חוץ מאביו ואביו קדשה חוץ משמעון דלגבי שמעון לא מיקרי אשת אביו (אחת אא"כ) ואח"כ מת ראובן ונשאת צרתה לשמעון ולו אשה אחרת ומת שמעון ונפלו לפני לוי מיגו דאיהי אסירא צרת צרה נמי אסירא ואע"ג דלשמעון אסירא מטעם אנוסת אביו כיון דלגבי שמעון לא תפסי קדושין מ"מ משכחת לה דאי עבר לוי. ועוד קשה אפילו אמו משכחת לה כגון שהוליד בן ממנה האב וכשמת שמעון נפלה לפני בנה. ותירץ דהספר אינו רוצה למיתני במתני' ברישא דא"כ היתה הרישא סותרת הסיפא דבסיפא קתני על אמו ואשת אביו מפני (שנשואין) [שנשואות] לאחרים משמע דאינם נשואות כלל [ל]אחים בהיתר והרישא אומרת שנשאת לאחיו בהתר וא"כ (המשמעות) [המשניות] סתרו אהדדי אבל מה שלא נקט אמו אנוסת אביו פי' דאי זה אינו סותר הסיפא דהרישא ג"כ מודה דבהיתר לא משכחת אנוסת אביו אלא ע"י דאי.
תוס' [ד"ה לעולם], וי"ל דלא קרינן לגבי אשת המת, והקשה הר"ם למה אינם מתרצים אותו תירוץ ג"כ לקושיא ראשונה של התוס'. ותירץ דלר' דדריש ולקחה לא היה מתורץ בזה דהיכא דאמר ע"מ שלא תנשאי שרי ליה בלא נישואין וא"כ שפיר איקרי אשת המת כיון דיכולה ליבעל לו בלא קדושין.
[א"ה. העתקנו לשון גליון התוספות לר"א מטוך שעליו נסובו דברי התוס' גורניש דלהלן תוס' ד"ה לעולם. וצרת צרה נמי משכחת לה כגון שקדשה ראובן חוץ משני אחין. נ"ל דמשכחת להו נמי צרת צרה, [כגון] שבא ראובן וקידשה חוץ משמעון ולוי ושמעון קידשה סתם ומתו. דלגבי לוי לא הויא אשת שני המתים. ובהא דרבי יוחנן נמי כשמתו השנים לא הויא אשת שני מתים לגבי שלישי דהא תפסי ליה בה קידושין. או אם אמר אחד מהן חוץ מאותו שלישי או חוץ מאחד מהאחים, אז לא הויא אשת שני מתים לגבי ההוא דשייר. ואי הוה אמרינן דכשקדשה שמעון פקעי קידושין דראובן הוה אתי שפיר, אבל אם כן תו לא משכחת דין אשת שני מתים. ולא דמיא להרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני, דשריא כי ניסת לאחר. דהתם הויא שריא לכולי עלמא חוץ מאחד, והכא אסורה לכולי עלמא חוץ משנים... דאמרינן בהמגרש [גיטין פ"ג ע"א] דכי אמר חוץ מפלוני והלכה ונישאת לאחד מן השוק שמותרת לאותו שנאסרה עליו. ר' אבא [שם פ"ב ע"ב] בעי אי פליגי רבנן בקידושין או לא. ופשיטא דמסתברא דיצאה והיתה, ופליגי עליה כמו בגירושין. צ"ע דבסוטה משכחת צרת צרה כגון שקידש ראובן חוץ משמעון ולוי וזינתה, ואחר כך נשאה שמעון, ולו אשה אחרת, ומת ונפלו לפני ראובן. מיהו איכא למימר דאביי פשיטא ליה דרבנן פליגי עליה נמי בקידושין, אלא מספקא ליה אי מודה רבי אליעזר בקידושין]. גי'. אבל (אב) לא משכחת מאשת שני מתים. פי' כיון שהשני צריך להוסיף איסור על הראשון דאי לא הוסיף לא תפסי קדושין. הקשה הר"ם דמשכחת לה כגון שראובן קדשה חוץ משמעון ולוי ושמעון קדשה חוץ מראובן דשני הקדושין תפסי דאהני קדושי ראובן לאוסרה לעלמא ואהני קדושי שמעון לאוסרה ללוי. ועוד קשה דמשכחת לה כגון שהראשון [קדשה] לשלשים יום והשני לעשרים יום דשניהם קדושין. ונר' כיון דהראשון התירה ללוי והשני אסרה על לוי א"כ השני סותר לקידושי ראשון וא"כ פקעי קידושי ראשון וכן מיושב דר' יוחנן.
גי'. דבסוטה משכחת צרת צרה כגון שראובן קדשה חוץ משמעון ול(ל)וי. והקשה הח"ר זעליקמן מה צ"ל חוץ משמעון ולוי לא יאמר אלא חוץ משמעון ומת ראובן ונשא שמעון צרתה ולו אשה אחרת ומת ונפלו לפני לוי מיגו דאיהי אסירא משום צרת סוטת אחיו צרת צרה נמי אסירא.
גי'. [עי' תוד"ה דקתני]. ומה נפשך כיון דתני להו וכו' עריות לא איפשר למתנייה ברישא, קשה דה"מ למיתני ברישא ע"י דאי ובסיפא בלא דאי דוק.
גי'. [תוס' ד"ה דקתני], ושני ליה ר' בפלוגתא לא קמיירי או דאי לא מיירי, אומר הר"ם ז"ל דהגי' הקשה שתי קושיות דה"ל למיתני ברישא י"ו ע"י דאי ובסיפא ז' בלא דאי או לא הוה ליה למיתני בסיפא אלא ה' והרישא מיירי בלא דאי ועל זה מתרץ מה שהקשיתי דה"ל למיתני ברישא י"ו אליבא דרבנן בלא דאי בפלוגתא לא מיירי ומה שהקשיתי דה"ל למיתני ברישא ע"י דאי [אליבא] דר' יודא דאי לא מיירי. ואומר עוד הר"ם דלכן אומר הגמ' [א]לא דאי לא מיירי דק' לו לגי' על רב אשי דאומר ובפלוגתא קמיירי והלא ר' אומר [וכן] סתמא דתלמודא אמר לעיל בפלוגתא לא קמיירי וזה [ש]אומר הספר (באו') [בפלוגתא] לא קמיירי זהו על קושיא ליתני אנוסת אביו כרבנן ועל זה אומר בפלוגתא לא קמיירי בפלוגתא כיון דלא סבירא [ליה] כרבנן כמו שמוכיח רב אשי מסיפא מ"ת ליתני אליבא דר' יהודה דאי על זה אומר דאי לא קתני ומעתה שאני אומר דאי לא קתני אינו צ"ל בפלוגתא לא קמיירי דאפילו אי איירי בפלוגתא לא מצי למיתני כרבנן כיון דהסיפא אתיא כר' יודא ודעת הספר דלעיל כמו רב אשי דוק.
גי'. דבסיפא לא הי"ל למיתני אלא ה"ק דתאמר דרצה להשמיענו דהלכה כר' יודא ואי לא תנא בסיפא אלא כמו ברישא ה"א דאתיא כרבנן לחוד.
תוס' [ד"ה לר' יהודה], ועוד דמתני' דהכא לא סברא בהא כר' יודא, הקשה הר"ם למה התוס' אינם מביאים ראיה בע"כ דהא לא כר' יודא [דאי כר' יודא] ימנה י"ו פצוע דכא לגיורת כמו התדע דלעיל. ותירץ דיכול להיות דפצוע דכא בגיורת לא פטר והתדע דלעיל הוא כמו שאו' ר"י בכאן דימנה חייבי לאוין בסיפא כגון גרושתו וחלוצתו.
תוס' [ד"ה לר' יהודה], כגון גרושתו וחלוצתו, אהר"ם דגרושתו וחלוצתו דוקא לדידיה הן בלאו א' אבל לאחין הן בכרת. והקשה הר"ם דלפי האמת דצרת חלוצתו הן בכרת אליבא דר"ל ימנה בסיפא צרת חלוצה דאינה נשאת לאחין ומפני שנשואות לאחרים צרותיהן מותרות. ותירץ דצרת חלוצתו היא אסורה בכרת משום שהיא אשת אחיו וא"כ היא בכלל אשת אחיו דנקט בסיפא. ועל זה הקשה א"כ מה אומרים התוס' דה"ל למיתני חלוצתו וגרושתו והלא חלוצה אינה אסורה אלא משום [אשת אחיו ואשת אחיו נקט בסיפא. ותי' דצרת חלוצה שהיא בכרת היא בכלל] אשת אחיו דקי"ל באיסור אשת אח שהיא בכרת אבל חלוצתו דלגבי דידיה ליכא אלא לאו בעלמא אפילו לר"ל אינה בכלל אשת אחיו שהיא בכרת ולהכי ה"ל למיתני ונראה דאינו קשה כלל [ד]ימנה צרת חלוצתו לר"ל כיון שהיא בכרת שהיה טענה לומר מפני שנשואות לאחרים משמע שלא תמצא כלל שנשואות לאחין וזה אינו דר"ל סבר כר"ש ביבם ולבסוף נולד דשרי כדאמרינן לקמן בגמ' וא"כ תמצא היתר באחין הנולדים ולהכי לא תנא צרת חלוצה דוק.
<h2>דף י:</h2>
תוס' [ד"ה לפי], כגון שנולדו לו אחין אחר שחלץ את יבמתו שקדשה דלא קיימין עלה בלא יבנה, הקשה הח"ר זעליקמן וא"כ צ"ל שמת ונפלו לפני אחיו הילודים כבר ואמר לקמן החולצת ולא מתייבמת וא"כ לא משכחת צרת צרה. ועוד הקשה דמשכחת צרת צרה כגון דקדשה חוץ משמעון ולוי ויהודה חלץ אותה וקדשה ומת יהודה ונשא(ת)ה שמעון בהיתר דלגבי דידיה לא הויא חלוצה ולא היתה אשת ראובן מעולם לגבי שמעון ומת שמעון ולו אשה אחרת ונפלה לפני יששכר מיגו דאיהי אסורא משום חלוצת יהודה דלגבי יששכר הוי שפיר חלוצה צרתה נמי אסורא הלכה צרתה ונשאת לגבי לוי דלגבי לוי לאו חלוצה היא ולא אשה אחרת ומת בלא בנים מיגו דאיהי אסורא ליששכר צרת צרה נמי אסורא, ומיהו בתירוץ שתירץ הר"ם לעיל ג"כ זה מתורץ דלא היה צריך למיתני ברישא חוץ כי היה סותר הסיפא דבסיפא נמי קתני חלוצת אחיו דהיא בכלל אשת אחיו כדפי' לעיל.
תוס' [ד"ה החולץ], וליכא למימר דנקט [וחזר] וקדשה וכו', אהר"ם דהייתי מרויח דלא הייתי יכול לומר וה"ה דה"מ למנקט וחזר ובא כיון שהוא משמיענו דאיכא לאו בקידושין דוק.
תוס' [ד"ה איהו], תו לא אצטריך לא יבנה (הוא) [דלא] לחלוץ לחדא ולייבם לחדא וכו', הקשה הר"ם מנ"ל דלא יבנה מיותר תאמר דבית חלוץ מיותר מה צריך קרא דלא יחלוץ שתיהן כאחת כיון דחליץ האחת ודאי אינו רשאי לחלוץ השנייה כיון דאינו רשאי לייבמה כדילפינן מלא יבנה דאינו רשאי לייבם אחת כשיחלוץ הא' כיון דאינו רשאי לייבמה גם אינו רשאי לחלוץ אלמא אינו יכול לחלוץ שתיהם וא"כ אי קרא דבית חלוץ מיותר ואצטריך לא יבנה לגופיה.
<h2>דף יא.</h2>
תוס' [ד"ה צריכה], במותר לה (הוא) [אסורה] (דאסור) [באסור] לה לא(ו) כ"ש, קשה למה אינו אומר ג"כ על חליצה ולפוטרה מחליצה אלא ע"כ מדצריך חליצה לאו כ"ש הוא ואמאי אינה מתיבמת.
תוס' [ד"ה חד אמר], מנ"ל דאתא קרא לנתקו מכרת ללאו, הקשה הר"ם תאמר כיון דיש לי בית חלוץ דאינו חולץ שניהם ג"כ אינו מייבם שניהם דמ"ש או אפילו כ"ש הוא דאפילו חליצה דלית בה כרת אינו רשאי לחלוץ האחרת כשקיים מצות חליצה [באחרת] כ"ש כשקיים מצות יבום באחת דאינו רשאי ליבם האחרת ולא ידחה הכרת דאשת אח וא"כ לא אצטריך קרא של[א] ייבם את שניהם וע"כ אתא לנתקו מכרת. ותירץ הר"ם דלהכי אומרים התוס' מנ"ל דאתי קרא לנתקו מכרת ללאו דהספר משמע דדוקא עשה יש בו ולא לאו ותאמר דדוקא לנתקו מכרת אתא ולא לנתקו מלאו ונשאר לאו ועשה דוק.
גמ'. צרת סוטה אסורה, קשה למ"ד קדושין תופסין בחייבי לאוין וכ"ש הכא דליכא לאו וא"כ משכחת לה צרת צרתה בסוטה ע"י לאו דאם עבר ונשא אחיו צרת סוטה (ולא) [ולו] אשה אחרת ומת ודוק.
תוס' [ד"ה צרת], א' לבעל וא' לבועל וא' לתרומה, הקשה הר"ם מה צריך קרא לבועל דהשתא (שמותר) [במותר] לה דהיינו בעל נאסרה באסור לה דהיינו בועל א"א לא כ"ש. ותירץ דזה אינו כ"ש דא"כ תילף מכ"ש שתיאסר לכ"ע מכ"ש דמותר לה נאסרה דאסור לה לא כ"ש ולהכי אתא [קרא] דנטמאה כדי שלא תילף הכ"ש לאוסרה לעלמא. אבל קשה לפי האמת איך הק"ו של הספר תאמר בועל יוכיח דלא אמר כ"ש. ואהר"ם דהספר סובר שם דלא שייך למימר אותו הק"ו אלא היכא דרמינן עליה בע"כ כגון ביבום אז רמינן עליה לייבם וע"ז אומר הכ"ש כיון דאותו שבא ממנו יבום נאסר בה יבם לא כ"ש אבל על שאר בני אדם לא שייך למימר הק"ו.
<h2>דף יא:</h2>
תוס' [ד"ה הויה], פירש הקונטרס ד[ה]הוא ענינא במחזיר גרושתו כתיב, וקשה היכן פי'. ואומר הר"ם דכי [כתיב] הויא באישות והלכה והיתה לאיש אחר אם היה דעת רש"י כדעת התוס' היה לו לפרש מלהיות לו לאשה דכתיב גבי אשר הוטמאה.
תוס' [ד"ה צרתה], ובעי למפשט דלרבנן אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והקשה הר"ם מנ"ל [כן ד]למפשט אין מקרא יוצא מידי פשוטו תאמר דע"כ לא אתי למפשט אין מקרא יוצא מידי פשוטו דאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו אפילו חליצה נמי לא תבעי אלא ע"כ אתי למימר דאי עקורי איעקר וא"ה אינה מתייבמת משום דאלים ק"ו למידחי צרה ומנ"ל לתוס' דכשאמר אין מקרא יוצא מידי פשוטו חליצה נמי בעי. ותירץ בשם הריא"ף דע"כ אתא למפשט אין מקרא יוצא מידי פשוטו דאי אתי למפשט אעקורי איעקר א"כ היכי דחי הספר צרתה או חולצת או מתייבמת ועדיין צ"ל איעקורי איעקר דאי לאו הכי אמאי מתיבמת וממה נפשך תפשוט איעקורי איעקר ואלא ע"כ איכא למימר דמתחלה בעי למפשט [ד]אין מקרא יוצא מידי פשוטו ודחי דאיכא למימר איעקורי איעקר דאפילו אי בעי למפשט איעקורי אעקר ד"ה דחי שפיר צד דמתחלה ר"ל איעקורי איעקר ואסור ליבם ודחי דאיעקר ומותר ליבם מ"מ (זל"נ) [זה נראה] להם לתוס' דוחק שהייתי פושט ממה נפשך דאיעקר. ועוד הקשה למה לא הביאו התוס' ראיה ג"כ על מה דאפילו את"ל (הוא) [היא] גופא אינה מתייבמת מדקתני אם היה חולץ חולץ לפסולה ובעי למפשט דאיעקר ואפילו הכי היא גופא אינה מתייבמת אלא אמרינן ק"ו על היא גופא אפי' את"ל דאיעקר וגם הי"ל להביא ראיה מן הדחייה של הספר דקתני היא חולצת צרתה או חולצת או מתיבמת ור"ל דאתעקר ואפ"ה אינה מתייבמת אלמא אמרינן ק"ו להיא גופא. ותירץ הר"ם דלא היה ראיה מזה דלעולם הייתי אומר (אז) [אי] אתעקר לא אמרי' ק"ו להיא גופא וא"ת ד[א]מאי אינה מתייבמת וי"ל דהיא גזירה דרבנן דחולצת ולא מתייבמת אבל מדאורייתא אפילו מתייבמת ולכן לא היה ראיה מזה. ועל זה הקשה מה מביאין התוס' ראיה מזה דאפילו אי אמרינן אין מקרא יוצא מידי פשוטו דא"ה בעיא חליצה מלקמן תאמר דלא בעיא חליצה ומה שאומר הספר או היא או צרתה חולצת היינו מדרבנן חולצת אבל מדאורייתא לא בעיא חליצה. ותירץ דאי מדאורייתא לא בעיא חליצה אם כן לא גזרו רבנן שתהא חולצת שאם אתה אומר חולצת מתיבמת כיון דמדאורייתא אסורה ליבם אבל אם היה מותר מדאורייתא אז גזרו בטוב שלא ליבם אלא לחלוץ.
תוס' [ד"ה אמר ליה], איכא למימר דאתי כרבנן, הקשה הר"ם למה אומרים התוס' דאתיא כרבנן הא ע"כ צ"ל דאתיא כרבנן דלר' יוסי (הגלילי) [בן כיפר] אית ליה דטומאה כת' בגרושה וא"כ היא עצמה אסורה לחלוץ מדאורייתא וא"כ [אמאי] היה חולץ חולץ לפסולה דא"כ מה מועיל חליצה הפסולה לפטור הכשרה אחרי שהפסולה פוטרת מדאורייתא אף מהחליצה והכשרה חייבת מדאורייתא וא"ל מדרבנן חולץ דאם אתה אומר חולצת מתייבמת כיון דמדאורייתא אסורה ליבם לר' יוסי וא"כ ע"כ צ"ל דאתי כרבנן. ותירץ בשם הריא"ף דלא היה [מו]כח דא"כ אתי כרבנן דהייתי אומר דהכי דעת הפושט א"ל תניתוה למפשט בעיא קמייתא ותקשי לבעיא בתרייתא לר' יוסי אמאי חולץ לפסולה ור"ל דלא אתי כרבנן ולהכי אומרים התוס' דאתי כרבנן ולא תיקשי לר' יוסי. ועוד הק' לפי האי דאמרינן א"כ אז המשנה דמחזיר גרושתו אתיא דלא כמאן דקתני או היא או צרתה חולצת לר' יוסי אמאי חולצת הא טומאה כתיב בה ולרבנן אמאי צרתה אינה מתייבמת לפי האיכא דאמרי דפשיטא ליה לרבנן איתעקר, ותירץ דהסיפא אתי שפיר כרבנן מה (שרצתה) [שצרתה] אינה מתייבמת היינו מדרבנן [ד]גזרו שלא תתייבם. ועוד אומר דמצי למימר דאתיא כר' יוסי. וא"ת אמאי היא גופא חולצת ולא טומאה כתיב בה ופטורה אף מן החליצה. י"ל דהא דחולצת הוא מדרבנן [ד]גזרו לחלוץ אע"ג דאיכא למימר שאם אתה אומר חולצת מתייבמת מ"מ הייתי אומר כן כדי שלא תיקשי לר' יוסי אבל זה דוחק דמה שהיא חולצת היינו מדרבנן ומה שצרתה חולצת היינו מדאורייתא דע"כ צרתה חולצת אפילו לר' יוסי מהיא תועבה ולכן לכל הפחות צריכה חליצה ולהכי אומרים תוס' איכא למימר דאתי בשביל היקשא דאיכא לאוק' נמי כר' יוסי בדוחק ומשום הכי מעמיד ברצון יותר כרבנן. ועוד הקשה מה צריכין התוס' לומר דאתי כרבנן אפילו אתי כר' יוסי נמי אפ"ה ליכא למפשט דר' יוסי יעמיד הא דקתני אם היה מיבם מיבם לכשרה בצרת סוטה דלית הא דרב דצרת סוטה אסורה דהא טומאה (בלא) במחזיר גרושתו (ו)כתיב ולא בסוטה ולהכי אם היה מיבם מיבם לכשרה זאת הקושיא קשה לפי פשט הספר. ותירץ הר"ם דאין שייך גבי סוטה לשון כשרה ופסולה אלא לשון אסורא ומותרת ולהכי לא אוקמא בסוטה ובזה יתיישב ג"כ מה שאומרים א"ל דאתי כרבנן לפי שג"כ א"ל דאתי כר' יוסי לאוקמה בצרת סוטה אלא שהוא דוחק.
גמ'. א"ל תנינא, קשה איך הבין אותו שאמר תנינא ורצה לפשוט דאיעקור מיעקר (איך) [ואיך] הבין הת' דאינו רוצה לפשוט דאין מקרא יוצא מידי פשוטו דאין ס"ל דשני פשטנים הם דוק.
[תוס' ד"ה מי אלים, (כל) [דל]פוטרה מן החליצה לא אלים ק"ו, והקשה הר"ם למה אינו מוכיח מכאן דלא מהני דאי מהני לפוטרה מן החליצה] איך הבין התש' או היא או צרתה חולצת אלמא לא אמרינן ק"ו לפוטרה מן החליצה. ותירץ בשם הריא"ף דדעת התוס' שהיה לו לספר לעשות (חליצה) [חקירה] אי מהני ק"ו לפוטרה מן החליצה והי"ל לפשוט מן התש' דלא מהני. ומיהו עדיין קשה [ש]היה להם לתוס' להביא ראיה מדלא בעי הספר לענין לפוטרה מן החליצה ותירץ דאין ראיה מן הספר מדלא בעי דנוכל לומר דהספר בעי על צרתה אי מהני ק"ו לפוטרה מן היבום ואי מהני לפטור צרתה מיבום ה"ה דמצי לפטור עצמה מן החליצה דש(י)קול הוא ויכול הוא (והספר) [דהספר] שואל שניהם ולהכי לא היה לתוס' ראיה מזה אבל זה דוחק דאי בעי ג"כ על היא עצמה אם לפטור מן החליצה מהני ק"ו א"כ איך דחי לקמן היא חולצת צרתה או חולצת או מתיבמת ועדיין תפשוט דלא מהני ק"ו להיא עצמה לחליצה דהא קתני היא חולצת. ותירץ הר"ם סד"א דאינו יכול ללמוד מכאן דאמר ק"ו על צרתה לענין יבום דנוכל לומר צרתה או חולצת או מתייבמת.
תוס' [ד"ה מי אלים], כדאמרינן בפ"ק דסוטה דספק סוטה חולצת ולא מתייבמת משום ק"ו, הקשה הח"ר זעליקמן מה ראיה יש משום ק"ו הלא התם יש טעמא אחרינא כמ"ש דיבור הב'. ותירץ הר"ם מ"מ יש לתוס' ראיה דמאן דיליף ק"ו הכא וא"כ יש לו אותו הטעם של הק"ו ולא שאר טעמים וא"כ אמאי חולצת לשני במשנה.
<h2>דף יב.</h2>
גמ'. גזירה משום צרת בתו ממאנת, קשה לאחיו נמי תאסר מהאי טעמא דהיכא שנפלה לפני שמעון [ו]לוי ומיאנה בשמעון ואם היתה בתו של לוי היתה פוטרת צרתה משום דנראית כצרת בתו וא"כ כשהיא נכרית ומיאנה בשמעון דאסר ללוי גזרי' משום צרת בתו ממאנת פי' אם היתה בתו של לוי.
תוס' [ד"ה מאי לאו], ולימא מאי לאו למעוטי צרת מחזיר גרושתו דשריא, קשה למה התוס' אינם מקשים על רב דאסר צרת סוטה ועל שמואל דאסר צרת ממאנת ולימא מאי לאו למעוטינהו דשרו.
תוס' [ד"ה תני], מה חידוש הוא לשנות (בתו) [וכו'], קשה דתאמר דהיא גופא קמ"ל התוס' אפי' הכיר בה דוק.
<h2>דף יב:</h2>
תוס' [ד"ה שמא תעשה], הכא במאי עסקינן דאיתיליד זכר בהדיה, קשה למה אינו מעמיד הולד יום א' קודם הסנדל ואז איכא נפקותא דסנדל לא היה צריך לדר' יצחק או מעמיד אפילו נולדה נקבה בהדיה וההיא נקבה אתיליד ח' ימים או ט' מקודם ואיכא נפקותא דסנדל אם הוא זכר לימי טומאה ובין (ו)אם היא נקבה לימי טומאה וטהרה. ופי' הר"ם דהתם איכא ביניהם דכשהן יוצאין כשהן כרוכין וצריכין להולד יחד.
גמ'. א"כ מצינו חמות ממאנת, הקש' הר"ם תאמר תינח שמא תמות על היא עצמה אבל הולד לעולם מת וא"כ לא מצינו חמות ממאנת. ותירץ דרצה לתרץ האמת כרבה בר ליואי דכשהיא חיה גם הוא חי וכשהיא מתה גם הולד מת. ומיהו קשה למה לא הקשו התוס' זאת הקושיא והייתי מרויח שני התירוצים האחרים של תוס'. ותירץ דעל זאת הקושיא הוא פשוט לתוס' דרצה לתרץ כרבה בר ליואי אבל על הקושיא של תוס' לא היה פשוט לתוס' דרבא בר חנילאי אית ליה (כלתיה) [כל תוך זמן] (אי) [היא] מתה ועוברה מת בין בעיבור בין בלידה כמו שאמרו בתוס'.
תוס' [ד"ה שמא תתעבר], אבל ילדה בגדלות אעפ"י שנתעברה בקטנות פעמים חיה, קשה למה צריכים תוספות לומר פעמים חיה אפילו תהא לעולם חיה לא משכחת חמות ממאנת. ותירץ הר"ם בשם [הריא"ף] אם היתה לעולם חיה כשילדה בגדלות אעפ"י שנתעברה בקטנות אז [קשה] למה קטנה משמשת במוך כל שנת י"ב בסוף לא תשמש במוך כגון מ' יום קודם שנת י"ג לא תשמש במוך [כי] בודאי צריכה לילד בשנת י"ג ואז היא ודאי חיה ולא תשמש במוך ולכך צריכים תוס' לומר פעמים חיה ופעמים מתה ולהכי משמשת במוך כל שנת י"ב. ועוד תירץ דאם היתה לעולם חיה כשילדה בגדלות אפילו בשנת י"ב לא היתה משמשת במוך אלא משום שמא תלד בשנת י"ב או לאחר שנת י"ב וא"כ לא היה (לה) [לו] לומר שמא תמות אלא שמא תלד היל"ל כיון דאין הספק(א) אלא שמא תלד בשנת י"ב או לא.
תוס' [ד"ה שמא תתעבר], אבל אי ילדה בגדלות שוב אינה יכולה למאן, הקשה הר"ם תאמר [ד]מ"ה לא רצה לתרץ כן הספר דאלת"ה לא היה מתורץ אליבא דרב (אדא) [יודא] דאית ליה עד שירבה שחור על הלבן וא"כ אז משכחת חמות ממאנת היכא שנבעלה בגדלות ועדיין לא תרבה השחור על הלבן אבל לפי הספר לא אשכחנא אפי' לר' יודא דהיכא דנבעלה בגדלות מודה ר' יהודה אע"ג דלא ירבה שחור על הלבן.
תוס' [ד"ה שמא תתעבר], ועוד דלא מסתבר ליה שתגרום הלידה של הקטנות מיתה, אומר הר"ם בשם הריב"י דלהכי לא מסתבר שיהא [ג'] חלוקים בדבר דהיכא דילדה בשנת י"ב ודאי מתה והיכא דנתעברה תוך י"ב וילדה אחר י"ב ודאי חיה וא"כ זה היה ג' חלוקים בדבר וזה אינו סברא.
תוס' [ד"ה שמא תתעבר], ועוד דמתרץ האמת כרבה בר ליואי, (מיירי בעבור) [קשה] תאמר דמיירי בלידה דתוך הזמן היא מתה ועוברה מתה אבל ילדה אחר הזמן אעפ"י שנתעברה תוך הזמן פעמים חיה. ותי' דעכ"פ חיה צ"ל שנתעברה תוך הזמן וילדה אח"כ דפעמים חיה דאם היתה לעולם חיה א"כ בסוף י"ב תשמש בלא מוך כדפרישי' וא"כ הייתי צ"ל דפעמים חיה וא"כ אז הוה לו לרבה בר ליואי [למימר] (א)ד' גבולים יש לה דקודם הזמן אינה מתעברת כל עיקר תוך הזמן נתעברה וילדה ודאי מתה נתעברה תוך הזמן וילדה אחר הזמן פעמים חיה נתעברה וילדה אחר הזמן ודאי חיה והל"ל ד' גבולים יש לה אלא ע"כ צ"ל דכל דנתעברה תוך הזמן בין ילדה אחר הזמן לעולם מתה דוק.
תוס' [ד"ה אחר הזמן], (דא"כ) [ואור"י] דאין לפרש דאחר הזמן וכו', נראה דהייתי מרויח דלא הייתי צ"ל ולא חש לפרש כמ"ש התוס' לקמן בזה הדיבור. ואומר הר"ם דהייתי מרויח שלא היה קשה קושיית הספר דהייתי אומר מה שאומר הספר שכבר ילדו מיירי אחר הזמן קודם הבאת שתי שערות שהיא קטנה ובזה מודה רבה בר ליואי דחיה. ומיהו קשה למ"ד חוששין שמא נשרו אכתי אמאי נקט שמא ילדו כיון דמיירי אחר הזמן והא (ד)חוששין שמא נשרו וא"כ לימא שכבר גדלו. ותירץ אפילו למ"ד חוששין נקט שמא ילדו היכא דליכא ספיקא דאורייתא כגון שבעל שלא לשם קדושין ואז מודה הוא דלא חיישינן שמא נשרו.
תוס' [ד"ה אחר הזמן], א"כ מצינו חמות ממאנת, קשה תאמר דבלידה דאחר זמן מודה דחשיבא אפילו בלא הבאת שתי שערות וא"כ לא מצינו חמות ממאנת דאם ילדה אחר הזמן גדולה היא. ועוד קשה להר"ם מה אומר' התוס' א"כ מצינו חמות [ממאנת] תאמר מדרבנן אינה יכולה למאן לפי שנראית גדולה כמ"ש התוס' בדיבור שני ומעתה ג"כ לרבה בר ליואי לא תיקשי דרבה בר ליואי מודה דאחר הזמן חיה אפילו בלא הבאת שתי שערות. ועוד הקשה לעיל התוס' שרוצים לומר לקמן דמדרבנן אינה ממאנת א"כ מה מקשה הספר לעיל א"כ מצינו חמות ממאנת תאמר דאינה ממאנת דמסתמא חד מקשה הוא והמ' ידע דמדרבנן אינה ממאנת כמו שמוכיחים התוס' לקמן בדיבור ב'.
<h2>דף טו:</h2>
(א"ה: נראה שחסר כאן) ותירץ הר"ם דכ"ש ולא היתה נקובה ותי' דלפי' התוס' אינו יכול להוכיח מזה כי הייתי אומר דילפינן לה אבל ר' יוחנן כי היה ירא שמא לא תהיה נקובה ואפ"ה היה שולח לו ר' צדוק כי ר' צדוק לא היה ירא שמא נגע עם הארץ כי אינו כאן חששא שמא נגע אבל ר' יוחנן היה ירא שמא נגע עם הארץ ולפיכך לא אכל ולעולם לא עשו כדבריהם אבל לפי הגי' שאומר דידע ר' יוחנן בודאי שקנה ר' צדוק חבית מעם הארץ קשה דהיה לו לספר להוכיח דעשו מדלא אכל ר' יוחנן כדפרשי'.
(גמ') [גי']. ונ"ל דלא שייך רבותא אם היה מקל כב"ה, פי' הר"ם דלא היה שבחו של ר' צדוק אם היה מקל כב"ה זהו שבחו וא"כ צ"ל ב"ה רבותא דוקא קאי על החומרא וא"כ אז אמר הגי' בטוב אין זה רבותא אפילו לחומרא אי אמרינן דלא עשו דהא שאר ב"ש [ג"כ] עשו כב"ה לחומרא דהיכא דב"ה לחומרא לא היו יכולין לעשות בעצמן לקולא כי אין שייך הרואה לקולא כגון גבי סוכה אם היו ב"ש מקילין והיו אומרים דתינוק אינו צריך לסוכה לא היה להם לעשות בעצמן ושלא לעשות הסוכה משום הרואה אומר אינו צריך לאויר מ"מ היה קשה למה יעשו איסור לפוטרו מסוכה דדוקא לחומרא שייך הרואה כי מה יזיק דמחמירין אבל קולא אין שייך הרואה.
גמ'. אי אמרת לא עשו אמאי מתיירא, הקשה הר"ם ז"ל אמאי לא אמר ש"מ דעשו כיון (דבשאר) [דנשאר] הספר כך. ותי' דיכול לומר משבשתא היא כמו שמקשה הספר ונהי נמי דעשו הא אמר ר' יהושע אין ממזר אלא מחייבי ד' מיתות ב"ד ועל כרחין משבשתא היא ולא קבל תשובתו נהי דממזר לא הוי פגום מיהא הוי וגם לעיל נמי קאמר אלא אי אמרת לא עשו מאי דכותא לא רצה לומר ש"מ כי אינה קושיא אלימתא מאמאי דכותא.
תוס' [ד"ה מה לאלמנה], מ"מ נילף ק"ו (שהתחיל) [שתתחלל], הקשה הר"ם הא ע"כ לא נוכל למילף מק"ו דאי ילפינן לשתוק מקרא דגר עמוני ומואבי מצרי ואדומי ותילף כלם מק"ו. ותירץ דאצטריך קרא למצרי ואדומי כי לא תוכל למילף מק"ו דחייבי עשה דלאו הבא מכלל עשה עשה ולהכי לא תוכל למילף מקל וחומר חייבי עשה מחייבי לאוין. ועל זה הקשה דמצרי ואדומי תילף מאלמנה וגוי ועבד דהאי גוי ועבד נמי חייבי עשה נינהו דאל"ה לא היו התוס' מקשים בסוף הדיבור דנילף עמוני ומואבי מצרי ואדומי מאלמנה וחלל (ולוי) [וגוי] ועבד מה לכולהו שכן חייבי לאוין הן תאמר מצרי ואדומי דחייבי עשה הן אלא ע"כ צ"ל דגוי ועבד חייבי עשה נינהו וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה א"כ מה מקשים תוס' דנילף גרושה מקל וחומר שתתחלל הא ע"כ לאו ק"ו הוא דאל"ה לשתוק קרא מעמוני ומואבי ותילף כלהו מק"ו. ופי' דהייתי מעמיד מדאיצטריך למעוטי שאר חייבי עשה דלא נילף אותה מק"ו אבל חייבי לאוין כמו גרושתו ילפי' שפיר מק"ו. ועוד תירץ בשם הריא"ף קודם דהייתי מעמיד הפסוק למדאצטריך הייתי מעמיד ללאו לומר דלוקין עליו דהא אין מזהירין מן הדין. ועל זה הקשה א"כ מה מקשה התוס' ועוד קרא דעמוני ומואבי למה לי תיפוק לי מק"ו והלא אין עונשין מן הדין ותאמר דקרא אתא ללאו. ותירץ הר"ם דהתוס' מקשים על הספר דלקמן דדחיק למצוא מקרא דעמוני ומואבי פסולין בביאתם [ושואל מנה"מ ואמאי שואל על הברייתא] מנה"מ תאמר דאתי מק"ו דהא הברייתא לא נקט שום לאו ולהכי קוראים התוס' דדחיק לקמן דוק.
תוס' [ד"ה מה לאלמנה], זונה משוי לה חללה לא משוי לה, פי' ונפקא מינה דאם התרו בו משום חללה דאינו לוקה. וקשה דא"כ כשאומר הספר נהי דממזר לא הוי פגום מיהא הוי דאתי מק"ו דאלמנה גבי חייבי כריתות אמאי לא פריך מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחלל[ת] וא"ל כמו שאומ' התוס' כיון דחייבי כריתות היה משוי לה זונה מ"מ פרכא היא מה שאינה חללה לענין אם התרו (בה) [בו] משום חללה דאינו לוקה.
תוס' [ד"ה מה לאלמנה], אע"ג דלקמן ילפינן [ד]מתחללת בביאת גר עמוני, הקשה הר"ם הלא ע"כ לא ילפינן לקמן שתהא חללה אלא רק לפוסלה מתרומה דאי ילפינן לקמן שתהא חללה בביאת גר א"כ מה מקשה התוס' וא"ת נילף במה הצד מגוי ועבד ואלמנה תאמר ביבמה וגרושה דהיא עצמה אינה מתחללת וא"ת היא גופא תילף דיבמה וגרושה מתחללת זה אינו יכול ללמוד כי אני יכול לומר וללמוד כי ישראל הבא על אחותו יוכיח כי גם בביאתו פסלם מתרומה וא"כ צ"ל דלקמן לא יליף גר עמוני לענין חללות אלא לפסול וא"כ מה מקשים התוס' אע"ג דלקמן ילפינן דמתחללת בביאת גר ומה בכך והלא לא ילפינן לענין חללות אלא לפסול ופסול ילפינן שפיר מאיסור כהונה דהא ישראל הבא על אחותו ג"כ פסולה אע"ג דלאו איסור כהונה הוא.
תוס' [ד"ה מה לאלמנה], וא"ת נילף במה הצד מאלמנה וגוי ועבד, פי' דנילף יבמה וגרושה דהיא עצמה מתחללת דא"ל דדוקא בנה בעינן למילף ולא היא גופא וא"כ אז ליכא מה הצד דמה לשניהם שהיא עצמה מתחללת אלא צ"ל ע"כ דהיא גופא צריך למילף שמתחללת. הקשה הר"ם ז"ל הלא תוס' ע"כ אינם יכולים ללמוד במה הצד אלא לפוסלה דאי לענין שמתחללת א"כ ליכא מה הצד דא"כ איכא למימר ישראל הבא על אחותו יוכיח כדפרישנא אלא ע"כ (אין) [דין] לפסול (בגוי) [בעי] למילף דגוי ועבד נמי פסלי וא"כ לפי האמת תיקשי (ב)[ד]יבמה וגרושה תילף דפסלי בלא איסור כהונה במה הצד השוה מישראל הבא על אחותו [ומגוי ועבד דכי פרכינן מה לישראל הבא על אחותו שכן כרת תאמר גוי ועבד יוכיח דכ"ת מה לגוי ועבד דלא תפסי בהו קדושין תאמר ישראל הבא על אחותו] יוכיח דתפסי בהו קדושין דאין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד ואפילו בלא איסור כהונה איכא למילף במה הצד.
תוס' [ד"ה מה לאלמנה], נילף מאלמנה וחלל ועבד וגוי, הקשה הר"ם הלא אי לאו קרא דעמוני ומואבי אז לא הייתי יודע אפילו חלל עצמו כי גם חלל ילפינן מההוא קרא דעמוני ומואבי ולמה אומרים התוס' ומחלל.
תוס' [ד"ה מה לאלמנה], וי"ל דר' יודא ס"ל כר"ע וס"ל נמי דיש ממזר מגוי ועבד, פי' הר"ם דר' יודא ס"ל כר' עקיבא בחייבי לאוין דשאר דיש ממזר משאר חייבי לאוין דשאר (גזרינן) [זה] פשוט להם לתוס' מבחוץ ואומ' התוס' וסבר נמי דיש ממזר מגוי ועבד אע"ג דלאו שאר הוא וזה מוסיפין התוס' ולהכי אומרים ב' פעמים וסבר.
תוס' [ד"ה מה לאלמנה], והשתא לא שייך למילף מגוי ועבד כיון דהתם נמי ממזר הוא, מקשה תאמר דאלמנה וחלל יוכיח. ותירץ הר"ם בשם הריא"ף דאין בכאן מה הצד כי הייתי צריך לומר הצד השוה [שבהם] (מ)[ש]שניהם פגומים וזה אינו ששניהם אינם שוים בזה כי גוי הם עושים ממזרים ואלמנה וחלל ויבם (נמי) [אינם] עושים ממזרים אלא פגומים ולהכי ליכא מה הצד השוה.
תוס' [ד"ה מה לאלמנה], כיון דהתם נמי ממזר הוי, קשה תאמר א"כ לישתוק מקרא דגוי ועבד ותילף מעמוני ומואבי ומאלמנה דהא ע"כ צריך לומר דיש לגוי ועבד פסוק בפני עצמו ולא מאותו פסוק דעמוני ומואבי דאי ילפינן מאותו קרא דעמוני ומואבי א"כ מאי קשה לתוס' למה לי קרא דעמוני ומואבי (בגר) נילף במה הצד השוה מאלמנה מחלל מגוי מעבד תאמר דאצטריך קרא לגוי ועבד אלא צ"ל שמא יש [שום] פסוק לגוי ועבד א"כ לפי האמת תיקשי לשתוק מקרא דגוי ועבד כדפי' דוק.
<h2>דף טז.</h2>
תוס' [ד"ה עמון], אלמא קדשו (צוולי רגיל) [עולי בבל], הקשה הר"ם ז"ל דאותה משנה דפרק שנהגו סברא כר' יהושע דקדושה [ראשונה] קדשה לעתיד לבוא דוק.
תוס' [ד"ה רבי יוחנן], ושמא סבר ר' יוחנן דלא אמר[ה] חגי (ל)[מ]עולם, וקשה עדיין איך פליג(י) ר' יוחנן אר' דוסא שהוא תנא. ותירץ שמא סבר ר' יוחנן כדתני רמי בר יחזקאל קרתויי אתמר (ועלתיה) [אי נמי] דר' יוחנן סבר דלא העיד ר' דוסא מעולם על חגי הנביא ופליג ארב אשי שסדר התלמוד. ותירץ עוד בשם הריב"י ז"ל דאית ליה לר' יוחנן שלא [אמר חגי] על דרך פסק ולית ליה לחגי הנביא הלכתא דמקבלים. [וקשה] איך לא הקשו תוס' (אפשר) [על ב"ש] איך פליגי אחגי הנביא בצרת הבת. ושמא יכול להיות דפליג תנא בטוב אחגי הנביא.
תוס' [ד"ה כל], אע"ג (דהתם) [דברקם] נמי הוו ישראל, הקשה הר"ם (דילמא) [תאמר] דמשום הכי כתמיהם טהורים משום דספק ספקא שמא של גויה הם ואפילו את"ל של ישראל הם שמ[א] דם טוהר הוא.
<h2>דף טז:</h2>
תוס' [ד"ה אמוראי], דהא גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, הקשה הר"ם מנ"ל לתוס' לזה דילמא דמשום הכי אמר ר' יוחנן אין מקבלין משום עבדות דעבדים אסורים ולא משום ממזרות והספר נקט צד ממזרות משום סברא דאית ליה דאין צריך גט שחרור כמ"ש הגי' לקמן. ותירץ הר"ם דיש לתוס' ראיה דרבי יוחנן אית ליה גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר כמ"ש תוס' בדבור קסבר.
תוס' [ד"ה אמוראי], מאי אולמיה דהך סתמא מהך סתמא, הקשה הר"ם תאמר דלהכי אולמיה דהך סתמא משום דלחומרא דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר. ותירץ הר"ם דגם תמצא בו קולא אם קדש אותו ממזר בת ישראל אין קדושין תופסין ואם חזר וקדש[ה] ישראל הרי מקודשת לשני בהתירא (כל) [ו]אם אותו הראשון אינו ממזר (את) [אז] השני הוא בא על אשת (אביו) [איש] והרי בנים דשני ממזרים מאחר שקדושי ראשון תופסין.
תוס' [ד"ה אמוראי], הוה מצי למפרך מסתם מתני', הקשה הר"ם תאמר דלהכי לא פריך ממתני' דהייתי יכול ליישב דר' יוחנן נקט אין מקבלים משום עבדות ומשום אסורה ולית ליה גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר וא"כ הוצרך להביא ראיה מפרק החולץ כדפי' ולהכי לא רצה להביא השתי משניות. ועוד הקשה תאמר דלהכי לא הקשה מסתם מתני' כי הייתי אומר דר' יוחנן סבר כאידך סתמא והייתי צריך להקשות מאי אולמיה דהך סתמא מהך סתמא וזה אינו כ"כ קושיא [טובה].
תוס' [ד"ה בשלמא], היל"ל משום עבדי שלמה דאסורין בישראל, קשה דלפי' רש"י אינו קשה קושיא של תוס' כיון שהולד כשר כדקיימא ובתר דידיה הולד מתיחס כמו שמוכיחים תוס' לקמן וא"כ ליכא איסורא כלל בולד ולהכי צריכא הגמ' לומר דהולד ממזר. ותי' אי אמר הולד כשר אז (כתב) [בתר] העבד מתייחס דאי מתייחס בתר הישראלית אז הוי הולד ממזר כיון דלא יש ולד בלא קדושין דוק.
תוס' [ד"ה קסבר], דכיוצא בה קרי הלכתא פסיקתא, הקשה הר"ם למה התוס' אינם מביאים ראיה דהולד כשר לר' יוחנן מן הספר דלעיל דבעי ר' יוחנן צרת מחזיר גרושתו משנשאת מהו ואי סבר ר' יוחנן כההוא סתמא דהולד ממזר א"כ אין קדושין תופסין בחייבי לאוין [ואם כן איך משכחת צרת מחזיר גרושתו משנשאת והלא אין קידושין תופסין בחייבי לאוין]. ועוד יש ראיה ממה שאומר הספר לעיל ולימא ליה רבי יוחנן על חולץ ליבמתו בני חייבי לאוין בני חליצה ויבום אלמא אית ליה הולד כשר דאי הולד ממזר אין קדושין תופסין וא"כ איך יבא לידי חליצה ויבום.
תוס' [ד"ה קסבר], לאפוקי הני דלא תפסי לא לדידיה ולא לאחריני, הקשה הר' זעליקמן הא ע"כ ר' יהודה אית ליה דיש ממזר מגוי ועבד דאי אין ממזר מגוי ועבד א"כ קרא דעמוני ומואבי למה לי תילף במה הצד כמו שמקשים התוס' לעיל אלא ע"כ אית ליה ממזר מגוי ועבד וכ"ש דר"ע אית ליה דיש ממזר מגוי ועבד (דאמר ליה) [דאין לומר] דר' יהודה אית ליה ור' עקיבא לית ליה דא"כ איך תירצו וע"כ ר"ע היא תאמר דר' יהודה היא מ(ו)כח מדאצטריך קרא דעמוני ומואבי אבל לר' עקיבא אית ליה דהולד כשר. ונראה דלא הייתי אומר דלר' יהודה אית ממזר מגוי ועבד אי לא דשמעי' לר"ע מקודם דהולד ממזר דיש מדאצטריך וכן משמע מתוס' לעיל.
תוס' [ד"ה עכו"ם], בפרק החולץ הולד כשר, הקשה הר"ם למה התוס' אינם מקשים מדבעי ר' יהודה לעיל המחזיר גרושתו משנשאת צרתה מהו ואי הוי הולד ממזר א"כ איך תופסין בחייבי לאוין וא"כ איך משכחת צרת מחזיר גרושתו.
(תוס') [גמ']. גוי שקדש בזמן הזה חוששין לקדושין. פי' רש"י דקסבר ישראל הבא על הגויה הולד ממזר, מקשה למה שינה רש"י לקמן על וכולן לפסול דפי' דמחזיקין עצמם בחזקת גוים וזה נושא אחותו או בתו למה לא פי' [מטעם ישראל הבא על הגויה הולד ממזר או למה לא פי'] בתחלה כמו בסוף משום דזה נושא אחותו או בתו.
<h2>דף יז.</h2>
גמ'. ואין בנך הבא מן הגויה, פרש"י מדכתיב כי יסיר ולא כי תסיר, מקשה דאי כתב כי תסיר הוה אמינא אפכא דאין בנך הבא מן הגוי קרוי בנך. ותי' הר"ם דהכי פי' אי כתב כי תסיר אז קאי על ישראל החותן כי הוא טרח לזכר וקאי על (בתו) [בתך] לא תתן לבנו וגם על בתו לא תתן לבנך כי לעולם אתה מסיר הולד אבל לפי המפרשים כי תסיר נקבה מכח זכר נפקא לנקבה אז היה קשה תן לי ערב.
תוס' [ד"ה ואין], מדלא כתיב כי יסיר את (בנך) [בתך] ש"מ, הקשה תן לי ערב. ותירץ דאי כתיב כי יסיר את בנך לא הייתי מדקדק אפכא כי הייתי אומר דנקט בתך לרבות דאפילו גוי הבא על הישראלית אזלי' בתר הגוי כ"ש ישראל הבא על הגויה ועוד דדעת תוס' ה"ל למכתב בשנים.
<h2>דף יז:</h2>
תוס' [ד"ה אשת], מדכתיב דרכיה דרכי נועם, הקשה מדכתיב דרכיה דרכי נועם לא ילפינן אלא נולד ולבסוף יבם (שהיא) [שהיתה] זקוקה לו פעם א' ונאסרה עליו וזה מיקרי דרכיה דרכי נועם אבל יבם ולבסוף נולד שלא היתה זקוקה לו מעולם לא ילפינן מדרכיה דרכי נועם. ועוד הקשה על פי' רש"י דיליף מיניה דקטן זוקק ליבום והיאך דייק מיניה תאמר דמיירי ביבם ואח"כ נולד ומיירי שהוא גדול ומנ"ל דקטן זוקק ליבום. ותירץ דלקמן מצריך הגמ' שני פסוקים חד לנולד וחד ליבם ואח"כ [נולד] [ו]מקשה התוס' דקרא דיבם ואח"כ נולד למה לי.
גמ'. אחווה אחווה (ל)מבני יעקב, הקשה הר"ם ז"ל לפי' הירושלמי דלעיל במשנה ראשונה [לישתוק מג"ש וע"כ אין ג"ש מאם דאין יבום מאב ואם אם כן] לישתוק מיניה וממילא [אין חילוק] בין מאב לאם לענין כרת וכדפר"י בפ"ק וי"ל הכי פי' (אחות) [אחוה] מעריות דיתיבמו אחים מן האב ולא מן האם או מן האם ולא מן האב אבל מאב ומאם לא יתיבמו משום דקריבי טפי וחשיב טפי ערוה מה"ב. ותי' הר"ם ז"ל דאי לאו ג"ש [הו"א] דאין לה התר אלא א"כ דמיחדי באמא ואבא כמו שאומר הספר בכאן אבל לפי' הירושלמי שאינו רוצה זה היה קשה. ותי' דהייתי אומר דאיכא אלא כשיש לה בנים אבל אין לה בנים בחיי בעלה אין בו כרת כיון דיש (לו) [לה] התר לאחר מיתה.
גמ'. ונילף אחוה אחוה מעריות, קשה א"כ אז היה יבום אפילו מאם וא"כ לישתוק מהג"ש כיון שהסברא מבחוץ דיבום מאב ואם וא"ת אי לא ג"ש הייתי אומר מאב ואם מבחוץ זה אינו יכול להיות דא"כ מה אומר הספר דאי כתב יחדיו הוה אמינא דמיחדי באבא ובאמא וא"כ לשתוק מיחדיו. ותירץ הר"ם ז"ל דעתה אין הספר ר"ל מכח ג"ש אלא רצה לומר דילפינן מה שהוא אומר אחוה אחוה מבני יעקב דלאו מופנה.
גמ'. הוה אמינא עד דמיחדי באבא ובאמא, הקשה הר"ם לפי האמת דיבום דוקא מן האב לחודיה (דלכתוב דע"י לגבי) [לא לכתוב אחים דגבי] לוט ולשתוק מיחדיו ומעתה הייתי יליף מבני יעקב (דמאם) [דמאב] לחוד הוי יבום. ונראה אי לאו יחדיו הייתי אומר דג"ש השמיענו דמצוה באחים מן האב אבל מן האם ג"כ מייבם היכא דאית ליה (דאחין מאב). וא"ת הרי כתב יקום על שם אחיו [דמשמע הראוי לנחלה זה הייתי אומר דקרא אתא למימר היכא דמייבם אפילו אחיו מאם יקום על שם אחיו] וינחול ולהכי כתיב יחדיו המיוחדים מקודם לנחלה לאפוקי מאם דאינו מיוחד מקודם היבום לנחול. ותירץ הר"ם בשם הריב"י ז"ל דאי לאו יחדיו הייתי אומר ג"כ דיבום מאם מה תאמר הא כתיב יקום על שם אחיו זה הייתי מיישב היכא שהוא מאב יקום אבל מאם לא יקום לפי' יבום בשניהם ולא הייתי יכול (לומר) [למעט] ממשמעות דיקום אחיו מאם. וא"ת מה אומר יבום בנחלה תלה רחמנא והלא קרא (דיבום) [דיקום] אינו כ"א משמעות ואינו יכול ללמוד ממנו מאם. וי"ל כיון שכבר כתיב יחדיו ואתה רוצה למעט מאם מכח חדוש לאפוקי מאותה סברא מועיל בטוב יקום אבל אינך יכול למעט מכח יקום. ועוד תירץ הר"ם אי לאו יחדיו הייתי אומר דאין יבום אלא מאב לאפוקי מאב ואם לפי שהם חמורים ואין עשה דיבום דוחה אותו והספר היה יכול לעשות צריכותא אלא שיש לו צריכותא אחרת אבל כיון דכתיב יחדיו אז משמע טפי מאב ומאם כי הם מיוחדים יותר. ואין להקשות לפי האמת מה צריך הפנאה דלוט כיון דלא ילפינן מיניה כי לפי' הוא טוב אחים כמו רעים אבל מתחלה הוא עושה בטוב הפנאה מן הלשון פי' דה"ל למתני רעים כי היכי דלא תטעה למילף ג"ש על הסיפא בכאן ש"מ על רב יהודה.
תוס' [ד"ה ולימא], וא"ל כדברי האומר אין זיקה היינו ר"מ, הקשה הר"ם ז"ל א"כ מאי מקשה הספר ולימא הלכה כדברי האומר יש זיקה דהיינו ר' יודא כי ליכא מאן דפליג אדר' מאיר א"כ כי אמר הכי הוה אמינא אפילו היכא דקדושין מפקיעין זיקה דהא השתא מוקמינן התוס' כר' מאיר אין זיקה ולא כר' יודא דרבנן לפי שרוצין לחלק בין קדושין מפקיעין לאינן מפקיעין. וגם על מה שאומ' התוס' וליכא למימר דר' יהושע קשה אותה קושיא. ואומר הר"ם דהוא מתורץ במה שתירץ הא דרב יהודה דשמואל הוא.
תוס' [ד"ה ולימא], קסבר דכולהו תנאי סברי אין זיקה, וקשה דנאמר שהיה ר' אליעזר דאית ליה דמלמדין (על) [את] הקטנה שתמאן אלמא יש זיקה. ותירץ דנוכל לומר דר' אליעזר סבר אין זיקה ואפ"ה מלמדין משום דסבר אסור לבטל מצות יבמין.
תוס' [ד"ה ולימא], ורב יוסף דקארי לה יחידאה דסבר דכולהו תנאי סברי אין זיקה, הקשה הר"ם מה צריכין לזה וצריכין לומר ופליג ארב אשי למה אינם אומרים דרב אשי פליגא אדרב דרב אין נראה לו לחלק בין קדושין מפקיעין לאינם מפקיעין אבל רב אשי נראה לו לחלק ולהכי אומרים ליה לר' יהודה ב"ב יחידאה וסבר כמו רב אשי כמו שאומרים תוס' בשעת הקשה. ותירץ דעקר סברא דאית ליה לרב אשי דכולהו תנאי סברי אין זיקה זהו ממה שהביאו התוס' וכן משמע דקרי רב יוסף משנה שאינה צריכא להא דתנא כמו שאומרים התוס'.
תוס' [ד"ה ולימא], דקרי רב יוסף משנה שאינה צריכא להא דתנא יבמתו שמתה מותר באחותה, הקשה הר"ם תאמר [א]מאי קרי לה משנה שאינה צריכא דאי לאשמועינן דלאחר מיתה מותר שמעינן לה מרישא [דאפי'] אחות אשתו שמתה מותר באחותה ואי לאשמועינן דמחיים אסור ויש זיקה א"כ תיקשי ליה מתני' דקתני עשה בה מאמר ומת חולצת ולא מתייבמת וטעמא דעשה הא לא עשה שניה נמי יבומי מיבמה אלמא אין זיקה א"כ ממה נפשך משנה שאינה צריכא היא ולית ליה לרב יוסף שינוייא דלאפוקי מב"ש. ותירץ דיש [לומר] לתוס' דאיירי אי סבר רב יוסף דיש שום תנא דסבר יש זיקה לא היה קורא להך משנה שאינה צריכא אלא היה אומר דאתא לאשמועינן דמחיים אסור ויש זיקה ואתי כמ"ד יש זיקה והמשנה דנקט מאמר סברא כמ"ד אין זיקה מדקארי ליה משנה שאינה צריכא ע"כ סבר רב יוסף דליכא מאן דאמר יש זיקה. ועוד קשה תאמר דלהכי קארי לה משנה שאינה צריכא לאשמועינן מחיים אסור ויש זיקה א"כ שמעינן ממשנה דפרק ד' אחין וסבר כרב אשי דמדקדק מפ' ד' אחין זאת אומרת יש זיקה אפילו בב' אחים וכ"ש בחד ולהכי משנה שאינה צריכא היא ולעולם קסבר דיש מאן דסבר דיש זיקה.
גמ'. ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה, הקשה הר"ם ז"ל למה הספר אינו מתרץ מיד אי אמר הכי הוה אמינא אפילו מחיים קמ"ל דאסור לבטל מצות יבמין ולא היל"ל הני מילי בתרי אבל בחד יש זיקה קמ"ל והייתי מרויח בזה שהיה נשאר דדוקא אין זיקה בתרי אבל בחד יש זיקה ולא היה מקשה מיבמתו שמתה דהתם מיירי בחד ומ"ה יש זיקה וגם לקמן קשה על הספר דמקשה על ר' יהודה ולימא הלכה כדברי האומר יש זיקה היל"ל מיד אי אמר הכי ה"א ה"מ מחיים אבל לאחר מיתה אין זיקה קמ"ל ולא היל"ל בחד אבל בתרי אין זיקה קמ"ל והיה נשאר דדוקא בחד יש זיקה אבל בתרי אין זיקה והייתי מרויח שלא היה קשה לימא מסייע ליה מיבמתו שמתה כי אותה משנה יכול להיות דסוברת דאפילו בתרי יש זיקה ועוד הייתי מרויח מה שאומר הספר הא דרב יהודה (ו)[ד]שמואל היא דאי דרב היה קשה דרב אדא זה לא היה קשה כי הייתי מיישב מה שאמר רב אין זיקה מיירי בתרי ומה שאמר יש זיקה מיירי בחד. ותירץ הר"ם דרב יהודה ורב הם אמוראי ואם היה שום חלוק בדבריהם היה להם לפרש אלא ע"כ אין רוצים לחלק בין חד לתרין.
גי'. לימא לדברי האומר יש זיקה וכו' ר' מאיר וכו', וקשה למה הגי' אומר כמו רש"י ז"ל דאומר דהיינו ר"ע דאית ליה לא יפר לא לב' ולא לחד ואפילו מאמר אין מועיל כ"ש דזיקה אינה מועלת שמא אית ליה דאין זיקה אפילו בחד. ותירץ דהגי' סובר דטעמא דר' מאיר במאמר דפ' ד' אחים (כ)[ד]מאמר אינו טוב יותר מארוסה בעלמא דלא נכנסה לחופה דהבעל אינו מפר נדריה אלא אביה ובעלה א"כ ג"כ היבם היכא דעשה בה מאמר אינו טוב יותר ואינו יכול ואינו מטעם (דאינו) [דאין] זיקה. ועוד הקשה למה [אינו] אומר שהוא רבן גמליאל דאית ליה דאין זיקה כמו שאומר הספר לקמן גבי אם מיאנה מיאנה וא"ל דרבן גמליאל אית ליה דיש זיקה ושאני התם דהיתה נשואה לו כמו שאומרים התוס' זו אינה יכול להיות דא"כ מה אומר הספר דרבן גמליאל סבר אין זיקה תאמר דשאני התם דכבר היתה נשואה לו אלא ע"כ דאית ליה רצה לומר אין זיקה א"כ למה אומר הגי' ר"מ היא הל"ל רבן גמליאל היא. ותירץ דר"מ אמר בהדיא אין זיקה כדקתני בברייתא דברי ר"מ ועוד אתרץ לקמן בע"ה.
תוס' [ד"ה אבל], דשאני התם (שאינה) [שכבר] נשואה לו, קשה א"כ מנ"ל לספר דרבן גמליאל אית ליה דאין זיקה כדקתני בברייתא לקמן תאמר דשאני התם שכבר היתה נשואה לו. ותירץ דזה הטעם אין מועיל אלא כשאמר אין זיקה אז הוא מועיל לענין דמותר לבטל מצות יבמין היכא דכבר היתה נשואה לו אבל אם יש זיקה אז אינו מועיל (על) מה שהי[ת]ה נשואה לו בקדושי דרבנן לעקור זיקה דאורייתא כיון דיש זיקה. ועוד תירץ דהספר רוצה לשקול היכא שהי[ת]ה כבר נשואה לו ובודאי כבר בטלה מצות יבמין להיכא שכבר אינה נשואה לו ועוד ספק ספקא כשמייבם והדר חלץ.
[גמ']. ולימא הלכה כדברי האומר יש זיקה, וזה כר' (יוחנן) [יהודה] בן בתירא אמאי אינו מתרץ אי אמר הכי הוה אמינא אפילו היכא דקדושין מפקיעין הזיקה אפילו הכי יש זיקה קמ"ל. ועוד יש להקשות דעדיין היה קשה ולימא הלכה כמאן דאמר יש זיקה היכא דלא פקעה מהב'. ותירץ דאינו קשה על הספר בכאן כי הספר בכאן יודע בטוב הא דרב יהודה דשמואל היא ושמואל פסיק כר' יהודה אפילו היכא דקדושין מפקיעין זיקה ולהכי אומר הספר ולימא הלכה (כאומר) [כדברי האומר] יש זיקה.
<h2>דף יח.</h2>
גמ'. (כתיב) [מתיב] רב הונא בר חייא וכו', פרש"י ז"ל [מתני' היא] אהר"ם דלהכי פי' דקשה לו למה שייך זאת השיטה לכאן ולהכי פי' מתני' היא פי' דלהכי מביא זאת השיטה [לכאן] להקשות עליה ממתני'.
תוס' [ד"ה והאי], תימא דמה צריך [למיתני] בב' מקומות [לאפוקי] מב"ש, הקשה למה התוס' אינם מקשים על הספר מתחלה כשאמר טעמא ורצה לומר דאין זיקה וא"כ המשנה דפ"ד אחין צ"ל דסברא ג"כ דאין זיקה כי גם יכול לדקדק מאותה המשנה כמו מזאת המשנה וא"כ מה צריך למתני בב' מקומות אין זיקה. ונראה דלא היה קשה [להם] דהספר שאומר בכאן טעמא ר"ל דהמשנה דפ"ד אחין אתא לאפוקי מב"ש ולהכי מדקדק טעמא דאי לאפוקי תרתי למה לי ולהכי רצה לומר דאותה משנה אתי לאפוקי מדב"ש וסברא כמ"ד יש זיקה וזאת המשנה סברא כמ"ד אין זיקה אבל התרצן שאומר אין זיקה לאפוקי תרתי למה לי.
תוס' [ד"ה והאי], הוה דייקינן משנה כפשוטה דאין זיקה, [וקשה] והלא רב אשי דייק ממשנה אחרת בפ"ד אחין זאת אומרת יש זיקה ואפילו בתרי כמ"ש התוס' בדיבור ולימא דלעיל. ותירץ דאי לאו משנה יתירה הוה דייקינן משנה כפשוטה (ותירץ) [ותיקשה] ממשנה למשנה והייתי צריך ליישב הא כמ"ד יש זיקה הא כמ"ד אין זיקה. ועוד הקשה עדיין אמאי נקט במשנה יתירה עשה בה מאמר כיון דה"ה לא עשה היל"ל בלא מאמר חולצת ולא מתיבמת במשנה יתירה ואפ"ה הייתי יודע בטוב לאפוקי מב"ש ממשנה אחרת דקתני עשה בה מאמר ואפ"ה חולצת (אומר) [אז] ידעינן שפיר לאפוקי מב"ש.
תוס' [ד"ה והאי], (לרב) [ורב] דאמר אין זיקה וכו', הקשה הר"ם ז"ל לרב נחמן מה צריך הב' משניות ע"כ בא' לא היה יכול לומר דיש זיקה כי רב נחמן היה מדקדק דאין זיקה מההיא משנה דרב גם זאת הקושיא מתורצת עם הקושיא הראשונה. ועוד קשה דלפי האמת לרב נחמן הב' משניות אתו לדקדק דאין זיקה מכח טעמא ומה צריך לא' מהם דלא היה מדקדק מאותה משנה פי' דפ"ד אחין דרבה מדקדק יש זיקה הוא מדקדק אין זיקה.
גמ'. ומי אמר ר' מאיר הכי, קשה דהייתי אומר אביי דאמר איתיביה מן הברייתא למה לא הקשה הברייתא על המשנה דפ"ד אחים. ותירץ דמבחוץ לא היה קשה דהייתי אומר ד(לא)אתיא הברייתא כשום תנא אחר דלא כר' מאיר כמו שהמקשה היה סובר כן מתחלה וסתם משנה דד' אחין אתיא כר' מאיר אבל עתה דתירץ הא מני ר' מאיר היא הקשה מי אמר ר"מ הכי כי לעולם יש לו לומר סתם משנה ר' מאיר היא.
גמ'. ומי אמר ר' מאיר אין זיקה וכו', הקשה הר"ם בשם הריא"ף למה הספר אינו מקשה מסתם משנה (ו)הך פרכא מי שקדש א' משתי אחיות (ותאמר) [וקאמר] היו ב' פי' שנפלו לפני שנים הא' חולץ והא' מייבם ואי אין זיקה ליבמו תרוייהו כאחד (יבם) אחר דאין זיקה והייתי מרויח שלא היה מתורץ בתירוץ של הספר דאמר משום דאסור לבטל מצות יבמין דא"כ דאסור לייבם שניהם משום (דמצוה) שמא יבטל מצות יבמין ג"כ יהא אסור לחלוץ לחדא וליבם לאידך משום דילמא מיבם ברישא ויבטל מצות יבמין.
דהא רבן גמליאל דאמר אין זיקה, פרש"י דאמר בפ[ר]"ג ולבסוף פי' דע"כ אין זיקה דאי יש זיקה אין רשאי לבעול הקטנה הא פגע באחות זקוקה, הקשה הר"ם (אפילו) [כיון] דיש ראיה מהספר בכאן (דיש דסבר) [דסבר דיש] זיקה למה פירש כדאמר בפ[ר]"ג. ותירץ הר"ם ז"ל דאי לא הפ[ר]"ג לא היה ראיה מכאן כי הייתי אומר כי מתני' אקטנה קאי (וממתין) [ותמתין] עד שתהא גדולה ובגדלות לא יבעול וממילא היא אשתו כיון שהיא נשארת אצלו והיבמה נשא(ר)ת לשוק ולעולם הייתי יכול לומר יש זקוקה אית ליה (לר"מ) [לר"ג] ואפ"ה יכול[ה] לשהות אצלו כי אית לרבן גמליאל מותר לבטל מצות יבמין וא"כ לא היה לו ראיה לפי' רש"י מן הספר בכאן כי אית ליה [אין] זיקה ולהכי פריש כדאמרינן בפ[ר]"ג דאית ליה דאין זיקה ומעתה צ"ל דתמתין (עד שגדלה) [אגדולה] קאי כי למה תמתין הקטנה כיון דאין זיקה כי רש"י אינו (נ"ל) [ר"ל] משום דמכוער הדבר א"כ כיון דתמתין אגדולה קאי ג"כ יש ראיה מכאן דאין זיקה (לרפי') [כדפרישי'] אליבא דרש"י ז"ל.
<h2>דף יח:</h2>
תוס' [ד"ה שומרת], דוקא קדש אומרים לו המתן פי' דאי לא תימא הכי ישמיענו דכוותא אפי' נשא. הקשה הר"ם תאמר דלהכי נקט קדש לאשמועינן דאפילו קדש דוקא באיסור אבל בהתר אפילו קדש אין אומרים לו המתן. ותירץ דאינו משמע מתוך המשנה כמו שאומרים תוס' דקדש באיסור מיירי מדנקט הספר דה"ל יבמה שהותר[ה] ונאסרה וחזרה והותרה אבל מן המשנה אינו הכי ולהכי ליכא למימר דנקט קדש בשביל אסור.
תוס' [ד"ה אומרים], הא (ד)אמרי' הכא דצריך להמתין בקדושין דאורייתא וכו', קשה תאמר שאני הכא דתמתין דאם לא תמתין עד שיעשה אחיו מעשה אז הוא פוגע באיסור אחות זקוקתו ולהכי אומרים לו המתן אבל התם אם עשו שניהם מאמר א"צ להמתין שהרי אין שום אחד מהם פוגע באחות זקוקתו שהרי שניהם קנו כי מאמר קונה קנין גמור וכ"א כשבועל אינו פוגע באחות זקוקתו שהרי הב' קונה אותה לאחותה. ועוד קשה תאמר שאני התם שאומרים לו המתן שהרי יש תקנה בדבר כשיעשה אחיו מעשה אז מותרת לו אבל הכא אם ימתין לו לעולם לא (יהא) [תהא] מותרת לו ולהכי לא הצריכוהו להמתין.
גמ'. מדקתני משנה יתירה וכו', הקשה הר"ם תאמר דלא פליג(י) ר"ש וא"ת למה נקט אותה משנה יתירה תאמר דלהכי נקט אותה משנה לומר דמתני' דפ"ק [לא] איירי בפלוגתא דאי לא תנא אלא הסיפא כיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו ובסיפא פליג ר"ש וא"כ אז מיירי מתני' דפ"ק בפלוגתא ולהכי תנא רישא כי היכי דלא איירי כלל בפלוגתא כי לעולם פ' שני אתי לפרושי פ"א. ותירץ דאי לא אתא הרישא אלא לאשמועינן דבפלוגתא לא קמיירי אז לא היה לו להתחיל פרק ב' כיצד אשת אחיו אלא היל"ל כיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו בסוף פ"ק והיה לו להתחיל בפ"ב ביבם ולבסוף נולד בלא כיצד.
גמ'. (א"כ) [א"נ] (ד)בתרי ולא יבם ולא מת וכו', הקשה הר"ם א"כ באשת אחיו [שה"ב] משכחת דוקא היכא שלא מת א"כ למה נקט אשת אחיו שלא היה בעולמו תיפוק לי שהיא אסורה שהיא אשת אחיו שהרי זיקה ככנוסה והיא ממש אשתו גמורה ועדין לא מת וא"כ אמאי קרי אשת אחיו שלא היה בעולמו בלאו הכי נמי אסירא ליה לפי שהיא אשת אח סתמא. ועוד הקשה הריב"י לפי מאי דדחי ליה לר' שמעון אי קרי ככניסה א"כ מה צריך לקרא דלא תהיה אשת המת החוצה תיפוק לי דאסורה לשוק משום שהיא אשת אחיו שהרי זיקה ככניסה. ותירץ בשניהם שצריכים קרא דאי לאו קרא אז היתה יבמה לשוק בכרת או מיתה לפי שהיא אשת אח להכי אצטריך קרא לנתקו ממיתה ללאו ולהכי נמי נקראת אשת אחיו שלא היה בעולמו (אומר) [לומר] שאין אסורה אלא משום יבמה לשוק שהיא בלאו אבל אם היה אסורה משום אשת אחיו סתמא היה בכרת. והח"ר זעליקמן תירץ דאצטריך קרא היכא שהיו ב' (יבמות) [יבמין] בבית א' (דממה נפשך) [דמודה ר' שמעון דזיקה] לאו ככנוסה דמיא. ועוד תירץ דאצטריך קרא היכא שהיו ב' יבמות בבית א' דממה נפשך לאו ככנוסה דמיא כ"א כי אינו יכול ליבם שניהם. (ועל זה) [ועוד] נראה לתרץ דאצטריך קרא היכא דנפלה לפני יבם קטן דמ"ד לאו ככנוסה דמיא דאפילו היתה ככנוסה לו לא היתה אסורה לעלמא שהרי אפילו קדש ובעלה קטן לא מיקרי[א] אשת (אח) [איש] וא"כ גם בכאן לא היתה אשת אחיו לאוסרה לעלמא ולהכי אצטריך קרא דלא תהיה אשת המת החוצה. ועוד קשה לפי' דזיקה ככנוסה היכא דמת ולא יבם אז היא מותרת וא"כ לא נקרא אשת אחיו שלא היה בעולמו וא"כ הרישא דנקט לרבותא דר"ש אמאי נקט ונולד לו אח ואח"כ יבם אחיו ומת שמענו רבותא אפילו לא יבם ומת אפ"ה פליגי ר"ש דמייבם וחולץ לאיזו מהם שירצה.
<h2>דף יט.</h2>
[א"ה. עי' שטמ"ק בשם גליון] גי'. ובביאת השניה או חליצתה פטר לה וכו', קשה איך רשאי לבא על הב' ג"כ יהא אסור לייבם השניה ואם אתה מיבמה אתי ליבם צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו. ועוד הקשה הר"ם אמאי פטרה אותם דבעלת [מאמר] א"כ יטעו העולם ויאמרו מ"ה היא פטורה לפי שמאמר אינו קונה ועדין היא אשת אח שלא היה בעולמו ולהכי היא פטורה ולא מטעם דצרתה פטרה לה ויפטרו בעלמא היכא דעשה מאמר אפילו כי ליכא צרה ולהכי היה להם לגזור לא תפטור את בעלת מאמר אלא יצטרכו לשתיהן חליצה. והר"ם אומר כל מה שאפשר לתקוני מתקנין אבל אשת אח ד(ח)י לי לישבו בזה. ועוד תירץ קושיא שניה שאם היינו מצריכים לשתיהם יטעו עוד יותר ויסברו מאמר מועיל כמו שהוא לפי האמת מועיל ואפ"ה צריכים שניהם חליצה ויהיו סוברים ב' יבמות הבאות מבית א' דחדא לא פטרה חברתה (ולפרש"י) [ולפירוש] א' יבמו שניהם דאיכא כרת בא' מהם דא"א היא וזהו טעות גדול מאותו טעות דלעיל כי אותו טעות אינו כי אם טעות דיבמה לשוק שהיא בלאו וכאן איכא טעות דא"א שהוא בכרת. (ומחיים) [ומסיים] הגי' אבל יבם ודאי נפטרה צרה דליכא למגזר מידי, פי' דלא ידעו דודאי יטעו בטוב שאינו א"א שה"ב דאם היה א"א שה"ב לא היה רשאי ליבמה שהרי א"א שה"ב כתיב בהדיא ולא יטעו. ועל זה הקשה א"כ חולץ נמי יפטרו צרה ולא יטעו כי ידעו בטוב שאינה א"א שה"ב שאם היתה א"א שה"ב א"כ לא הי[ת]ה (פוטרה) [פטורה] צרה מאחר שא"א שה"ב אינה צריכה חליצה אינה פוטרת. ותירץ הר"ם דיטעו העולם ויסברו שא"א שלא היה בעולמו צריכא חליצה כמו חייבי לאוין ולא נפטרה צרתה אבל ביבום לא יטעו לפי שא"א שה"ב כתי' בהדיא שאינה בת יבום. ועוד תירץ דגבי חליצה אם יפטרו צרתה יטעו ויסברו דמ"ה פטורה צרתה לפי שדומה לא"א שה"ב ולהכי פטורה כדי שלא יטעו בפעם א' ליבם א"א שה"ב ולהכי פטרה צרתה מ"ת ע"כ לא יטעו דאם א"א שה"ב אמאי חולצת זה הייתי אומר דחולצת היינו מדרבנן זיקה או מאמר קונה או לאו אבל גבי יבום לא יטעו כלל לפי שאם היתה א"א שה"ב לא היתה מתיבמת לפי שאין מיבמין [מדרבנן] אלא [רק] חליצה. (ומחיים) [ומסיים] הגי' ואי מדרבנן אסורה א"כ שפיר נקט ב' יבמין, קשה תאמר כשהספר מתרץ החילוק בין יבם א' לב' יבמין אז אינו ר"ל עוד מדרבנן ולהכי מקשה הספר בטוב לפלוג וליתני בדידה בין יבם א' לב' יבמין. וא"ת למה הספר מתרץ ג"כ דרוצה החילוק. וי"ל דמשני ליה שפיר דאפילו בלא אותו חילוק הוי מתורץ.
גמ'. ליבמו לקמייתא תפטור אידך, הקשה הר"ם תאמר דשאני הכא דגלי קרא לצרור בשעה שנעשו צרות זו לזו ולא יהיו לך לקוחין בא' מהם. ותירץ דאם היתה הסברא מבחוץ דזיקה ככנוסה לא הייתי מעמיד הקרא נגד הסברא אלא מדכתיב קרא שמע מינה דאין הסברא דזיקה ככנוסה. ועוד תירץ דאם הייתי אומר הסברא דזיקה ככנוסה לא הייתי מעמיד קרא דלצרור אלא היכא דהא' עמה מחייבי לאוין דודאי לא (בעיא) [דמיא] דהא אסור ליבמה ולהכי דלאו ככנוסה דמיא שתיהן אסורות מאחר דנעשו צרות זו לזו אבל כשאין הא' עליו באיסור חייבי לאוין היה מיבמה הראשונה דזיקה ככנוסה דמיא ולהכי מקשה הספר בטוב ליבמה לקמייתא כיון דיש זיקה ואינה אסורה עליו משום חייבי לאוין. ומיהו קשה מה מקשה הספר ליבמה לקמייתא תאמר דהברייתא מיירי דהא' אסור לאוין. ונראה דאם מיירי דהראשונה מחייבי לאוין א"כ לרבנן דלית להו לצרור א"כ אמאי לא תתייבם הב' מאחר שהראשונה אינה זקוקה לו.
<h2>דף יט:</h2>
תוס' [ד"ה חלץ], וי"ל דמדרבנן כדאמר לעיל (גי'), קשה א"כ מה מקשה הספר לעיל אם מאמרו של שני אינו מאמר אשת ראשון הוא בועל משמע דלא קני כלל אפילו מדרבנן כמ"ש התוס' בדיבור שלפניו. ועוד הקשה הח"ר זעליקמן הלא התוס' פי' לעיל אלא ודאי קסבר קני לגמרי או לא קני כלומר (אפילו אל"ה) [דאי לא תימא הכי א]לא דקני מדרבנן הוי צרת א"א שה"ב מדרבנן אלא ע"כ סובר דלא קני אפילו מדרבנן א"כ מה מתרצין תוס' וי"ל דמדרבנן. ותירץ הר"ם מה שאומרים התוס' וי"ל דמדרבנן אין פי' [ד]המאמר קונה מדרבנן כי ודאי אפילו מדרבנן אינו קונה כמ"ש התוס' לעיל אלא הפי' דמדרבנן לא מפטרא אידך משום גזירה אבל לעולם מאמר לא קנה.
תוס' [ד"ה כנסה], (מ"ד) [א"כ] בהדי סיפא ה"ל (למפר) [למיערבה] ולא בהדי רישא, הקשה הר"ם ז"ל תאמר דלהכי לא עירבה בהדי סיפא כי ר"ש מודה בנולד ולבסוף יבם דאסורה ליבם מדרבנן. ותירץ הר"ם דא"ה היה יותר טוב לעירבה בהדי סיפא מדבהדי רישא דלר"ש אינו דומה כלל לרישא דברישא בכנסה ומת ואח"כ נולד מודה ר"ש דשתיהן פטורות מן החליצה ומן היבום ובנולד ואח"כ יבם אינה פוטרת לר"ש ולכך לא דמי כלל לרישא אבל בסיפא הוי קצת דומיא דלענין חליצה הוו דומים נולד ולבסוף יבם ליבם ולבסוף נולד דבשניהם צריכים לכל הפחות חליצה. ועוד נראה כיון דתני ליה בהדיא [ב]רישא איכא למיטעי טעותא דאורייתא לר"ש ולומר דר' מודה בנולד ולבסוף יבם דפטור אפילו מחליצה וזהו טעות דאורייתא לר"ש אבל אי תני ליה בהדי סיפא ליכא למטעי לר"ש כי אם בטעות דרבנן [ולומר דר"ש אית ליה דמייבם וזה אינו כ"א טעות דרבנן] ולהכי ה"ל לערבם עם סיפא טפי מבהדי רישא.
גמ'. ויבמה עדין יבומים הראשונים עליה, הקשה הר"ם ז"ל ממה נפשך אין הסברא מבחוץ אם לא היה ויבמה וגם לא היה ולקחה אם הסברא דעדין היבומין הראשונים עליה א"כ לשתוק מולקחה ומדאצטריך ויבמה ש"מ דמגרשה בגט ומחזיר דמ(ו)כח מדאצטריך לא הייתי יכול לומר שהיא כאשתו לכל ענין גט ואם הסברא מבחוץ שהיא כאשתו א"כ לשתוק מיבמה ומדאצטריך ולקחה ש"מ דעדין יבומין הראשונים עליה לענין א"א שה"ב. ותירץ דהסברא דעדין היבומין הא' עליה וא"ת א"כ לשתוק מולקחה ומדאצטריך ויבמה ש"מ שמגרשה בגט ומחזיר דמכח מדאצטריך לא הייתי יכול לומר אלא שמגרשה בגט אבל לא שמחזיר ולהכי אצטריך ולקחה דנעשית כאשתו לכל דבר אפילו להחזיר. אבל הק' אם הסברא מבחוץ כדפי' א"כ מאי מקשה ומה ראית תאמר איפכא א"כ לשתוק מולקחה כדפי'.
<h2>דף כ.</h2>
גמ'. (ה)מחליף אסור מצוה [אלמנה] (ש)[ל]כ"ג, הקשה הר"ם הלא ר' עקיבא סבר כר' יודא דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין כדאמר לעיל. ואמר (מ)הר"ם דהספר מקשה אותה קושיא בפ' ד' אחין ומשני לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אין קדושין תופסין אלא לדידכו [וכו'].
תוס' [ד"ה בשלמא], תימא מן הנשואין נמי תקשי אמאי חולצת, הקשה הר"ם תאמר (דאמר) [דהספר] (בש)לא ידע(ה) [ד]יבמתו (ד)אתי לרבות לחליצה אע"ג דאינו [עולה] ליבום (ולא) [אלא] מתחלה [סבר] כי בחייבי לאוין נמי יעלו ליבום כיון דעולין לחליצה וקרא דיבמתו לחייבי עשה.
תוס' [ד"ה יבא], דבביאה א' ליכא הקמת שם, הקשה תאמר דהמקשה לא ידע מהך דד' אחים והתרצן לא רצה לתרץ כן כי לא היה מתורץ ממזרת ונתינה ליתי עשה ולדחי לא תעשה.
תוס' [ד"ה אי הכי], כיון דמוקמת יבמתו לחייבי כריתות, הקשה הר"ם דמוקמינן יבמתו לחייבי כריתות א"כ ידעינן שפיר דאסור ליבם א"כ עליה למה לי כיון דמיבמתו שמעינן דאפילו דלא אתי עשה ודחי לא תעשה [דחולצת]. ועוד הקשה למה התוס' אינם מתרצים דעיקר פירכא אחייבי עשה ולא יעלו לחליצה. ותירץ דאם לא היה קשה כלל מחייבי לאוין אלא מחייבי עשה לא היה לספר לומר א"ה חייבי לאוין נמי כיון דאינו (ה)קשה כלל מחייבי לאוין אלא היל"ל א"ה (מ)חייבי עשה נמי.
תוס' [ד"ה אי הכי], ואין להקשות ד[ל]מה לי קרא להכי לשתוק מיניה, הקשה הח"ר זעליקמן אי לא יחפוץ הייתי מעמיד יבמתו אפילו לחייבי כריתות (ומ"ה) [ומאי] צריכין התוס' לתרץ דאיצטריך למילי טובא.
תוס' [ד"ה אי הכי], ועיקר פירכא אינה אלא מחייבי עשה, הקשה הר"ם מה צריכין התוס' לזה למה אינם אומרים דעיקר פירכא מחייבי עשה ולאוין [מ]שניהם. ונראה דהתוס' אומר' כך בשביל הספר דאם היה גם כן עיקר פירכא מחייבי [עשה] תשוה ויעלה ג"כ ליבום [אם כן [כי] משני הגמרא מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין אדרבה כ"ש דנשוה ויעלו גם ליבום] ולכך אומרים תוספות עיקר פירכא אינה אלא מחייבי עשה. ועוד [מ]חייבי לאוין מתרץ תפסי בהו קדושין אין סברא דנשוה [גם לחליצה ומאחר דא"ל דנשוה בחייבי עשה גם א"ל דנשוה] בחייבי (עשה) [לאוין] כי עיקר פירכא אינו אלא מחייבי עשה. [והר"ם פירש דאינו מתרץ כלל מחייבי לאוין אלא מחייבי עשה] וא"כ עיקר חסר מן הספר. ותירץ בשם הריב"י ז"ל דמתרץ ג"כ מחייבי לאוין וה"פ מסתברא (מ)חייבי לאוין תפסי בהו קדושין פי' וקרינא ביה ולקחה וא"כ כיון דשייך בהו ולקחה אז ג"כ (הכי) [אני] קורא בהו גמר הפסוק יבמתו ועיקר תירוץ אחייבי לאוין אבל חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין ולא קרינן ביה ולקחה ג"כ לא קרינא בהו יבמתו.
[גי'. על התוס' ד"ה אי הכי], ומיהו י"ל שאני הכא דאפשר בחליצה, הקשה הר"ם הא לעיל בפרק קמא גבי הכשר מצוה לא רצה לומר דאפשר בחליצה כי חליצה במקום יבום לאו מצוה היא וגם הספר אומר כן לקמן. ואין לתרץ דהגי' אומר למאי דסליק אדעתין שאינו ר"ל חליצה במקום יבום לאו מצוה היא וא"כ איך חוזר הגי' ומקשה מנ"ל לאוקומי קרא בחייבי לאוין תאמר דסבר הוא דלא [דחי משום דאפשר] בחליצה. [ותירץ] כי הגי' הקשה נגמר בעלמא מהכא דלא ליתי עשה ולדחי לא תעשה ועל זה מתרץ הגי' דאפשר בחליצה ולא תוכל ללמוד מכאן כי הפסוק גלה לנו בכאן שיחלוץ ומצותו בחליצה ולא תוכל ללמוד בעלמא מכאן כיון דאפשר בחליצה ואין שייך במקום (מצוה) [יבום] לאו מצוה היא כי הפסוק גלה לן שיהא מצותו בכך אבל לעיל ר"ל דאפשר בחליצה בלא קרא ועל זה אומר בטוב חליצה במקום יבום לאו מצוה כיון שאין לנו שום גלוי שמצותו בחליצה. הגהה מההעתק מבחוץ. ועוד תירץ דלא הייתי אומר הסברא כיון דאילו היה מקדשה ולא היתה מקודשת אלא אחרי שאני יודע דחייבי כריתות אבל אי לאו הכי הייתי אומר דמצות יבום עדיף מקדושין דידיה וכן משמע הגי' בפ"ק שאומר הואיל וחייבי כריתות ליתנהו (לעיל) יבום לעיל בפ"ק גבי ר' לית ליה הני כללי דוק עכ"ל.
ואומר הגי' [על התוס' ד"ה אי הכי], דאלו היה מקדשה לעצמו אינה מקודשת, הקשה הר"ם א"כ מה צריך עליה לחייבי כריתות תיפוק לי דאלו היה מקדשה לעצמו אינה מקודשת (לא היתה) [לו וזה] מק"ו כמ"ש הגי' ואינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה מלא יחפוץ כיון דלא תפסי בהו קדושין כמ"ש הספר. ומיהו לרב גידל אינו קשה כי אני יכול לומר כי רב גידל מוקי עליה כמו שמעמידו רבא למשרי צרה שלא במקום מצוה אבל לפי' אחרים דפ"ק שאמר דעליה אצטריך לגופיה לערוה א"כ קשה (מיושב) לר' עקיבא דאית ליה סברא כיון דאלו הייתי מקדשה לא היתה מקודשת עליה למה לי. ותירץ הר"ם דר' עקיבא מעמיד עליה לכדר' ואותו לימוד דאית ליה לר' הוא מעמיד לו. ועוד תירץ דאצטריך עליה לאשת אח (שהגי') [שלא היה בעולמו] דאין שייך הסברא כיון דאלו היה מקדשה לא היתה מקודשת דאם לא מת א"א שה"ב והיה מקדשה היתה מקודשת ולכך אצטריך עליה. ועוד הקשה מה צריך לעליה תילף דחייבי כריתות א[ינ]ם [עולים] לייבום מכ"ש מחייבי לאוין ומעתה דאינם עולים ליבום (ו)לא יעלו לחליצה מלא יחפוץ ומה צריך עליה. ונראה דאי יליף מכ"ש מחייבי לאוין לא הייתי יכול ללמוד יותר מחייבי לאוין והייתי מעמיד קרא דיבמתו לחייבי כריתות להצטריך חליצה ולא יחפוץ אצטריך למילי טובא כמ"ש תוס' ולהכי אצטריך כדי שלא תלמוד מיבמתו ולהעמיד ולא יחפוץ לחייבי כריתות.
ואומר הגי' [על התוס' ד"ה אי הכי], ובלאו קרא דיבמתו הוה מצי רב גידל (לממני) [למימר] הכריתות, הקשה הר"ם לישתוק מלא יחפוץ וע"כ צ"ל דאם אינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה [דאם עולה לחליצה] אע"ג דאינו עולה ליבום א"כ לישתוק מקרא דיבמתו וממילא אני יודע דאינה מתייבמת כיון דאינו יכול לקיימה כמו שאמר הגי' וגם יודע(ת) בטוב דחולצת כיון דלא כתיב לא יחפוץ אבל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה אפילו בלא יחפוץ א"כ לישתוק מלא יחפוץ. ותירץ הר"ם ז"ל דהייתי אומר דמדאצטריך על המעט דוקא על חייבי כריתות אבל הקרא אני אומר מקרא (שלא) [מלא].
(ומחיים) [ומסיים] הגי' [על התוס' ד"ה אי הכי], ולא קשה גם מה שהקשו בתוס', הקשה הר"ם דלפי האמת אינה נשארת אותה סברא בספר אלא משום דגזרינן ביאה ראשונה אטו ביאה שניה וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה. ותירץ שהספר (דוחק) [דוחה] סברא זו לתנא דמתני' אבל לר' עקיבא נשארת הסברא.
<h2>דף כ:</h2>
גמר'. מתיבי אם בעלו קנו, הקשה הר"ם בשם הריב"י תאמר מה שאומר אם בעלו קנו מיירי דלא אפשר לקיים בחליצה כגון שהיה קטע רגלו. ותירץ דעדיין היה קשה קא פסיק ותני בין אפשר לקיים בחליצה בין לא אפשר.
<h2>דף כא.</h2>
תוס' [ד"ה אי הכי], [מאם אם חמיו ליכא למיפרך, קשה הלא אם חמיו שניה לר' חייא כי] אם (חמיו) [חמותו] דאורייתא ואם אם חמיו שניה וא"כ איך תימא אמי אסורה לך בתי מותרת לך הלא היא עצמה אסורה משום שניה. ואומר לתרץ דהתם מקשה על אם אם חמיו שהם שלוש כי היאך תאמר לו האם השלישית אע"ג דבתי אסורה לך דאורייתא אני מותרת לך והלא בת אם הג' אינה מדאורייתא אלא שנייה. וא"ל גם אם משכחת שאומרים אע"ג דבת בתי אסורה לך דאורייתא אני מותרת לך ואין חלוק בין בת לבת אחת כי בת דבת ג"כ חידוש הוא כמו בת דא"כ היאך מתרצין התוס' דבעיא היא לקמן אם שניות דר' חייא יש להם הפסק או לא עדיין תיקשי אמאי בעי לקמן לר' אם יש להם הפסק או לא תפשוט מהכא דאין להם הפסק דאי יש להם הפסק ה"נ אם חמיו לימא ליה אני מותרת לך ובתי אסורה לך. ותירץ הר"ם וכן הוא כתוב בתוס' של הרב ר' אליעזר מתוך כתיבת יד דהתוס' מקשין על ג' אם וכן מקשה אותו שהקשה בת אשתו דאורייתא משמע אי לאו דהיא דאורייתא הוה ניחא ליה ואמאי עדיין קשה אמאי תני בסיפא ובת חותנו אומ' אני מותרת לך ובתי אסורה לך הלא בת חותנו לאו דאורייתא ומה חידוש הוא אלא צ"ל (ב)[ד]אותו שהקשה בת חותנו (וניחא ליה) דאורייתא ניחא ליה אם הוא מדרבנן הא דנקט בסיפא אני מותרת לך אפילו מדרבנן הוי חדוש מה שיש לו הפסק וע"כ מקשים התוס' דליתני אם הג' תאמר לו אע"ג דבתי אסורה לך מדרבנן אני מותרת לך דהא מדרבנן הוי חידוש ואמאי ניחא ליה למקשה ומתרצין התוס' דבעיא היא לקמן. קשה למה אינו פושט מכאן מדלא קאמר ג' אם ע"כ אית להו הפסק. ותירץ הר"ם ז"ל דאותו ששואל לקמן הבעיא זה ואחרי שנשאר הספר בכאן דבת חותנו דאורייתא וא"כ דרבנן אינו חדוש ולהכי לא רצה למתני ג' אם כיון דאינו יכול לומר בתי אסורה לך מ"ת תאמר לו בת אבי אסורה לך דאורייתא י"ל זה אינו חדוש הבת דבת (א"ה: נראה שחסר כאן) קשיא ולשתוק מאשתך ומדאצטריך אחותך ידעינן למעט אונסין מתרי לאוין [דתרי לאוי] ידעינן [מדלא כתיבי] בחד לאו. ותירץ הר"ם דאכתי לא אסיק אדעתיה דגי' דתרי לאוי יתור הוא או שמא הייתי מעמיד דמעוט דאחותך ג"כ על גופיה דקרא. ועוד נראה לתרץ דאי לאו אשת הייתי מעמיד קרא דבת אביך תניינא לבת [אביו ושאינו בת אמו לחייב בתרי לאוי ולא הייתי יודע אחות מאב ומאם] דחייב כי סברא הוא אי לאו אשת להעמיד קרא דבת אביך דוקא מאב לחודיה ולא הייתי אומר ל"ש שהיא אמו ול"ש שאינה אמו כי דוקא אחר שנכתב אשת אני אומר ל"ש אותה אשת הכתובה בפסוק שהיא אמו ל"ש שאינה אמו אבל אי לא כתיב אשת (ד)[ב]קרא לא הייתי אומר ל"ש וא"כ הייתי מעמיד קרא דבת אביך תניינא דוקא מן לאחותו מן האב לחודיה לחייב בשני לאוין. ומעתה אצטריך אחותך לגופיה לחייב מאב ומאם ולא למדאצטריך ומעתה הי(א)[ה] אחותו מאנוסין חייב(ה)[ת] בתרי לאוין כמו מן הנשואין כיון דאצטריך אחותך לגופיה ולהכי אצטריך אשת למעוטי מן האונסין מתרי לאוי וזה החילוק צ"ל ג"כ באותו הגי' דלקמן.
<h2>דף כב:</h2>
ואומר הגי' ומאשת ממעט שפחה ונכרית, הקשה הר"ם ז"ל ואימא כוליה קרא דבת אשת אביך נכתב למעט שפחה ונכרית ומנ"ל מאב ומאם. ונראה דממילא קרא דאשת מיירי ל"ש שהיא אמו ול"ש שאינה אמו וא"כ ממילא ידעינן מאב ומאם אי לאו אשת (בן) בין בנישואין בין באונסין ואשת אתי למעוטי שפחה ונכרית וא"כ נשאר קרא דבת אשת אביך ל"ש שהיא אמו ל"ש מן האונסין. ועוד תירץ הר"ם שזה הפי' של הגי' אינה רוצה כמו התירוץ הב' של הגי' דכוליה קרא לשיש לאביך אישות בה אלא ר"ל דבת אשת אביך ב' יתורים הוא דאי אתא למעוטי שפחה ונכרית ולא לחיובי מאב ומאם לשתוק מקרא דבת אשת אביך ולכתוב אשת (ד)[ב]אידך קרא למעוטי שפחה ונכרית. ועוד קשה מנ"ל למעוטי מאשת תרי שפחה ונכרית תאמר דאשת אתא למעוטי מאב ומאם באנוסה. ועוד קשה מה צריך אחותך הי(ה)[א] לומר מ"ש אחותך אתה מחייבו לומר שאינו חייב תרי לאוין הלא אפילו אי לאו אחותך לא הייתי יכול לחייבו בתרי לאוין דהא אצטריך בת אשת אביך לגופיה לחייב מאב ואם ומהיכא תיתי תרי לאוין. ותירץ הר"ם ז"ל דקושיא מתרצת חברתה דאי לאו אחותך הייתי מעמיד אשת למעוטי אונסין אבל לאחר שנכתב אחותך לומר משום אחותו אתה מחייבו ולא משום אשת אלא לאו באישות תליא מילתא דלמעוטי מתרי לאוין לא אצטריך אחותך דבלאו הכי לא הייתי יכול לחייבו תרי לאוין כיון דאצטריך קרא דבת אשת לגופיה אלא להכי כתב אחותך לומר משום אחותך אפילו באונסין ולא משום בת אשת אביך דהיה משמע דדוקא בנשואין דבאישות לא תליא מילתא וא"כ באונסין נמי חייב וא"כ צריך לאוקומי קרא דבת אשת למעוטי שפחה ונכרית.
ואומר (התימא) [הגי'] רישא דכ"ע קרא לשיש לאביך אישות בה, זה התי' של הגי' ז"ל (ב)[ד]אחותך הי(ה)[א] ב' יתורים אחותך היא ריבוי לרבות מאב ואם והוא מיעוט לומר משום אחותך אתה מחייבו [כו'] אע"ג דמאב ואם שמעינן שפיר מקרא דבת אשת אביך דהא ל"ש שהיא אמו ל"ש שאינה אמו וא"כ גופיה דקרא נמי משמע מאב ואם וא"כ מה צריך אחותך לרבות מאב ואם מ"מ אצטריך אחותך מאב ואם באנוסה דמהי תיתי אנוסה מקרא דבת אשת אביך לא משתמע אלא נשואה. ועוד אומר הר"ם במסקנא [דמקרא] דבת אשת אביך לא משתמע אלא מכח משמעות אבל גופיה דקרא אתא למעוטי שפחה ונכרית א"כ כיון דגופיה דקרא לא אצטריך למאב ומאם וא"כ לא הייתי יודע לר' יוסי אין מזהירין מן הדין כי הייתי אומר דמזהירין מן הדין ואצטריך קרא דבת אשת אביך נמי לשיש לאביך אישות בה ולהכי אצטריך אחותך לייתור לומר שאין מזהירין כי גם לר' יוסי נפקא ליה מהכא דאין מזהירין מן הדין ור' יוסי היה יכול להשיב לרבנן מתחלה דהיה צריך אחותך מן הדין אלא (לדרב) [דלרב] בלאו הכי משני לה שפיר אבל לפי האמת דבת אשת אתא למעוטי שפחה אז קרא דאחותך אתא לומר שאין מזהירין מן הדין. ואין להקשות א"כ לכתוב (ב)[ד]אחותך היא לאידך [ד]קרא קמא בת אביך או לכתוב בקרא קמא בת אביך ולא ליכתוב אחותך ולא תוכל לומר דומיא ואם היינו אומרים הגי' הקשה לא לכתוב אחותך אז היה אומר הגי' בטוב הייתי אומר דומיא אי לאו אחותך אבל מ"מ היה קשה לפי האמת שיש לי אחותך לשתוק מבת אביך דקרא קמא או להפך. ותירץ הר"ם ז"ל דכך דעת הגי' הייתי אומר דומיא אי לאו אחותך ומעתה שיש לי אחותך לרבות מאב ומאם וא"כ גופיה דקרא מיירי באב לחודיה אלא מכח יתור דאחותך אני יודע מאב ומאם אז אני מעמיד מיעוט דאשת למעוטי על גופיה דקרא אונסים והייתי ממעט אונסין באב לחודיה כיון דגופיה דקרא מיירי באב לחודיה אבל מאב ומאם שאני לומד מייתור דאחותך לא קאי מיעוטא דאשת והיה חייב אפילו באונסין ולהכי אצטריך למכתב בקרא קמא בת אביך כי היכי דגופיה דקרא (ב)[ד]בת אשת אביך מיירי מאב ומאם ומעתה אני ממעט באשת מה שכתוב בגופיה דקרא דהיינו מאב ומאם באונסין וכיון דממעט מאב ומאם כ"ש דממועט מאב לחודיה או מאם לחודיה. ועדין קשה כיון דנכתב בקרא קמא בת אביך אמאי אצטריך אחותך. ותירץ הר"ם דלפי תירוץ שני של הגי' אצטריך אחותך דאי לאו אחותך לא הייתי מעמיד לשיש לאביך אישות בה לגופיה כדפי' ולפי תירוץ א' של הגי' ג"כ אצטריך אחותך דאי לאו אחותך [לא] הייתי מעמיד לשיש [ל]אביך אישות בה אלא הייתי מעמיד לתרי לאוין כמו רבנן כמו שאומר הגי' ולהכי אצטריך אחותך משום אתה מחייבו ואין חייב תרי לאוין ומעתה אצטריך להעמיד אשת לשיש לאביך אישות בה. ועוד הקשה הר"ם ז"ל א"כ לפי תימא ב' של הגי' אמאי אצטריך היא דהא לתירוץ ב' של הגי' אחותך היא ב' יתורים הם וא"כ כיון דכל הפסוקים אצטריך לגופיה כדפי' מה צריך היא למעוטי מב' לאוין בלאו הכי מהי תיתי ב' לאוין. ותירץ הר"ם כיון דאשת אתא למעוטי אנוסה וא"כ קרא קמא מיירי דוקא בנשואה וא"כ אז קרא ב' הוא דקפיד דקרא קמא דמיירי בנשואה אז היא אינו יתור בפני עצמו ולא אחותך היא חד יתורא הוא אבל מתחלה כשאשת אתא למעוטי שפחה ונכרית וא"כ קרא קמא מיירי דוקא ג"כ באונסין וקרא ב' מיירי בנשואין וא"כ אז הם ב' ענינים (אח) [אז] אחותך ב' יתורים הם שהרי אני יכול לקיים ב' היתורים. ועוד תירץ בשם הריב"י ז"ל על מה שהקשה מאחר שכתוב בקרא קמא בת אביך מה צריך אחותך דאצטריך אחותך לומר דצריך להתרות בו משום אחותך אבל אם התרו בו משום אשת אביך שאינו חייב מלקות ולהכי אצטריך אחותך.
ואומר הגי' דלכתוב בקרא דבת אשת נמי או בת אמך או בת אשת אביך שהיא [אמך] ולא אצטריך אחותך היא בקרא דבת אשת [אי] נמי או בת אמך. ביאר בשם הריא"ף ז"ל דדעת הגי' כך דלכתוב [בקרא דבת אשת אביך או בת אמך וג"כ אחותך היא או לכתוב] או בת אמך או בת אשת אביך שהיא אמך ולא יצטרך אחותך היא. וה"פ דלכתוב בקרא דבת אשת אביך [או בת אמך] ולא הייתי יכול לומר דומיא דהדין סתם אחותך לרבות מאב ומאם או לכתוב או בת אמך או בת אשת אביך שהיא אמך ואז לא אצטריך אחותך דהא בהדיא כתיב שהיא אמך. (ועוד) [וע"ז] הקשה כיון דכתיב שהיא אמך א"כ בת אביך לחודיה מנ"ל. ותירץ דדעת הגי' שיכתוב ג"כ בת אביך או בת אמך או בת אשת אביך שהיא אמך ולהכי קרא הגי' בלשונו או בת אמך לומר שיש לכתוב מקודם או בת אביך. (ועוד) [וע"ז] קשה כיון דכתיב מקודם בת אביך וא"כ (מנ"ל שהיא ע"פ שהיא) [מה צ"ל שהיא אמך] דאי מן האב לחודיה מה צריך לחזור שנית ולומר או בת אשת אביך היה לו לכתוב בתחלה או בת אשת אביך ולא היה צריך שנית או בת אשת אביך. ותירץ דאצטריך שהיא אמך דמוכח מדאצטריך יתורא דבת אביך וא"כ אז גופיה דקרא דכתב אשת אביך מיירי מן האב לחודיה אלא מדאצטריך בת אביך אתא לומר מאב ומאם וא"כ הייתי מעמיד מיעוט דאשת למעוטי אנוסה על גופיה מאב לחודיה ולא הייתי ממעט אנוסה מאב ומאם. ועוד ביאר הר"ם דדעת הגי' דיש לכתוב בפסוק בת אשת אביך או בת אביך או בת אמך שהיא אמך ומעתה היה קשה מה היה צריך ב' פעמים אשת וגם מה צריך שהיא אמך. (עוד) [ע"ז] תירץ דאי לא נכתוב אלא בת אשת אביך לחודיה הייתי אומר דמיירי מן האב לחודיה ולא הייתי ממעט מן האב לחודיה ואי לא היה נכתב אלא שנית בת אשת אביך ולא היה נכתב שהיא אמך אכתי לא הייתי ממעט מאב ומאם אלא הייתי משני אשת חד למעוטי מאב לחודיה וחד למעוטי מאם לחודיה והייתי אומר דאשת היה קאי על מה שנכתב לפניו דהיינו או בת אמך ולהכי אצטריך למכתב יתורא שהיא אמך לומר דאשת ממעט מאב ומאם ואי לא היה נכתב אשת הראשון אלא [רק] או בת אשת אביך שהיא אמך הייתי אומר דב' המעוטים אתו למעוטי על שלפניו מן האב לחודיה ומן האם לחודיה. ועוד תירץ הר"ם דודאי כשאני ממעט מן האב לחודיה או מן האם לחודיה ממילא ממעט דשוין הם ואפ"ה אצטריכו הג' מעוטים דמן המיעוט [הא'] לחודיה ומן המיעוט הב' ממעט מאב ומאם היכא שנולדו הוא והיא מן האנוסה אבל (מאם) [מאב] ומאם כשנולדה היא מן האנוסה והוא מן הנשואה כגון אחר שנולדה היא נשאה ונולד הוא לא הייתי ממעט ולהכי אצטריך יתורא ד[כ]שהיא אמך למעט מאב ומאם בכל ענין בין שהוא ג"כ מן האנוסה בין שהוא מן הנשואה.
ואומר הגי' ואם היינו אומרים דיתחייב שתים על אחותו בת אשת אביו ואמו הוה אתי שפיר. הקשה הר"ם ז"ל א"כ אמאי אצטריך אחותך היא כיון דמאשת ממעטינן אנוסה א"כ מיעוט דאחותך היא למה לי. ועוד הקשה הר"ם ז"ל א"כ אמאי אצטריך אחותך היא ובזה מיושב הא' למה אומרים התוס' דיתחייב ב' על בת אביו ואמו למה אינם אומרים דיתחייב ב' אפי' על אב לחודיה או אם לחודיה. ותירץ דבזה מיושבים שניהם דמאחותך (הוה) [היא] ממעטינן מאב לחודיה [או מאם לחודיה] בנשואה ומאשת ממעטינן אנוסה מכל וכל. ועוד הקשה הר"ם ז"ל דהספר שואל ואומר אימא פרט לאחותו מאנוסתו ולחייב שנים על בת אביו ואמו (וכו') [וא"ה] מנ"ל לספר דאשת אתא למעוטי אנוסה מכל וכל תאמר דאתי למעוטי אנוסה רק מב' לאוין אבל לאו א' ישאר באנוסה וא"כ לא היה הספר (ההוא) [קאמר] לא מצי אמרת מדרבא (רב) [כי] מה (שרצה) [שרבא] אומר שבנו (מארוסתו) [מאנוסתו] חייב זה דוקא או לאו א' ועדיין היה קשה ואימא למעוטי אנוסה מב' לאוין. ותירץ הר"ם ז"ל דאם לא הייתי יכול למעט מאשת אלא מתרי לאוין אז לא הייתי מעמיד מיעוטא דאחותך למעט נשואה מאב לחודיה או מאם לחודיה מתרי לאוין (שלא) [אלא] הייתי אומר דאחותך אתי למעוטי אנוסה מכל וכל אפילו מלאו אחד כדי שיהא אשת דוקא דדוקא נשואה חייב אבל אנוסה אינה חייבת כלל. וא"ת אה"נ תאמר דאתי אחותך למעוטי אנוסה מכל וכל אפילו מלאו א'. וי"ל דיכול להיות דדעת הספר כן ואימא למעוטי אנוסה מכל וכל. וי"ל דמאחותך ומאשת ואז מתרץ הספר בטוב דהוא לא מצי אמרת דאתי למעוטי מכל וכל (וא"כ א"ש לאו) ומעתה דאינו יכול למעט אנוסה מכל וכל וא"כ א"ש ולאו דוקא אז אני ממעט מאשת רק דוקא שפחה ונכרית. והח"ר זעליקמן תירץ דאי לא אתי למעוטי אנוסה אלא מתרי לאוי הוי כמו רבנן וא"כ לכתביה לאחותך באידך קרא וממילא היה דורש כמו רבנן. ואין נראה דבשלמא מה שאומר הספר לכתביה באידך קרא והוא כשאני מרבה מאחותך היא אנוסה אז יש סברא למכתביה באידך קרא גבי אנוסה אבל כשאחותך אתי למעוטי נשואה מאב לחודיה או מאם לחודיה מתרי לאוין אז צריך למכתב בקרא דתרי לאוין.
ואומר הגי' או בת אשת אביך מולדת בית אחותך היא, קשה א"כ (שהיא) [שהיה] נכתב בלא[ו] א' מה צריך אחותך היא למעוטי משום אחותך אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אביו כיון דלא נכתב רק לאו א' מהי תיתי לחייב ב' לאוין. ותירץ הר"ם ז"ל דאצטריך אחותך לרבות אנוסה כיון דכתיב אשת בקרא. (ועוד) [וע"ז] קשה לפי תירוץ ב' של הגי' דאחותך היא ב' יתורים א"כ לשתוק ממיעוט דהיא. ותירץ הר"ב ז"ל כיון דנכתב בפסוק א' אז היא לאו יתורא כדפי' לעיל.
ואומר (הגמרא) [הגי'] או שמא מסתבר למדרש כרבנן כיון דאחותך היא כתב בההוא גופא, קשה היכי מצי לחייבו בתרי לאוי כמו רבנן כיון דאין כתוב בא' לבד דהא נכתב בלאו א'. ותירץ בשם הריב"י ז"ל דדעת הגי' אינה לחייבו בתרי לאוין אלא לחייבו משום ב' לאוין כגון אם התרו בו משום אחותך חייב ואם התרו בו משום אשת אביו חייב ג"כ והיינו דומיא דרבנן דוק היטב כל הגי'.
גמ'. כאן בנישואין כאן באונסין, הקשה הר"ם למה אינו מתרץ כאן בשפחה כאן בנכרית כאן בישראלית. ועוד הקשה למה הספר אינו מתרץ כאן בחייבי כריתות כאן בשאינן חייבי כריתות לפי האמת שיש לו מולדת בית שאיני ממעט חייבי כריתות. ועוד הקשה מה צריכים להקשות פסוקים זה על זה למה אינו ממעט בתה מאנוסתו [מ]דכתיב אשה ובתה ולא כתיב אם ובת דהא לר' יוסי אשה יתירא. ותירץ דודאי אשה הוא יתורא דלא צריך למכתב אשה מכל וכל אבל מדלא כתב אם ובת לאו יתורא הוא. ומיהו קשה למה אינם סותרים התוס' בפ' קמא בדבור בתו כיון דאתיא מדרשא חביבא ליה ולאו יתורא מן הספר בכאן. ועוד הקשה לפי הספר שרוצה ללמוד בתו ואחותו זה מזה א"כ מה צריך לחייב בתו מאנוסתו בקרא לפי האמת תילף מהכא מאחותו מאנוסתו דחייב לפי האמת.
<h2>דף כג.</h2>
גמ'. ואימא פרט לאחותו מחייבי לאוין, הקשה הר"ם למה הספר אינו מתרץ כיון דלענין יבום (מתרי) [מקרי] אחיו כדילפינן מבן אין לו גם כן אחותו מקרי או לפי האמת מה צריך או בן אין לו דנילף מהכא לפי' התוס'. ותירץ דיבום ועריות לא ילפינן מהדדי כמו שאומר הגי'. ומיהו קשה למה הגי' אינו מקשה מיד בכאן.
גמ'. בין שאומר לו לאביך קיים בין שאומר לו הוצא, הקשה הח"ר זעליקמן לשתוק קרא (מ)[ד]אשת [מ"ת] לא הייתי יודע שפחה ונכרית זה אינו דתילף מדאצטריך מולדת בית לרבות חייבי כריתות ש"מ למעוטי שפחה ונכרית (דאי לאו הכי למה צריך למעוטי שפחה ונכרית) דאי לאו הכי למה צריך למעוטי חייבי כריתות כיון דלא כתיב אשת. ותירץ הר"ם ז"ל אי לאו אשת הייתי מרבה ממולדת בית שפחה ונכרית ומדאצטריך הייתי ממעט חייבי כריתות דהשתא ליכא למימר מסתברא חייבי כריתות תפסי בהו קדושין כיון דלא נכתב(ו) בהו אשת. וע"ז הקשה הר"ם א"כ מה מקשה הספר לרבנן אשכחת שפחה ונכרית מנ"ל תאמר דנכרית ילפינן מדאצטריך מולדת בית דהשתא י"ל מסתברא שהרי נכתב אשת. ונראה דלא שייך מדאצטריך כיון דכתיב אשת דהא אצטריך לגופיה דלא נמעטיה מאשת אפילו לרבנן הייתי ממעטו אי לאו מולדת בית.
גמ'. הא בז' גוים כתיב, הח"ר זעליקמן הקשה הלא מדכתיב כי יסיר ולא כתיב כי תסיר ש"מ אפילו שאר אומות.
<h2>דף כד.</h2>
גמ'. (מנ"ל) [מ"ט] חלוצה דרבנן. הקשה הר"ם ז"ל בשם הריב"י ז"ל אמאי לא יליף חלוצה מק"ו מגרושה ומה גרושה דמותרת לבעלה אסורה לכהן דאורייתא חלוצה דאסורה לחולץ אינו דין דאסורה לכהן. וי"ל דאיכא למיפרך מה להתם גבי גירושין שכן אסורה על האחין כל זמן שהיא עומדת תחת בעלה מ"ה אסורה לכהן תאמר בחליצה שכל זמן שלא חלץ א' מן האחין מותרת לכל מי שירצה מ"ה אינה אסורה לכהן.
תוס' [ד"ה וספק], אבל הכא קים ליה להאי דלאו חלוצה לכך כונסה, אדרבה איפכא מסתברא דהכא ודאי האחת חלוצה היא משני האחין ולכך אתי למשרי חלוצה לכהן אבל התם יכול להיות שאינה כלל חלוצה שהרי שמא אינו נופל ולא אתי למשרי.
גמ'. ולמאן קמזהר רחמנא, הקשה הר"ם ז"ל למה אינו מקשה לפי הפשט על הברייתא דקתני או אינו אלא לשם ולמאן קמזהר רחמנא. ונראה דעל הברייתא לא היה קשה דהייתי אומר לב"ד קמזהר ונקט בשביל נחלה ומתרצת הברייתא [שם] שם לג"ש ומיירי ע"כ לנחלה דוקא דאי אף לשם ולנחלה לשתוק מג"ש [וממילא איירי לשם ולנחלה] מכח (פשיטא) [פשטיה] דקרא ולנחלה מכח למאן קא מזהר רחמנא אלא מדאצטריך ג"ש (ג"ש) [ש"מ] דלנחלה לחודיה קאמר קרא ולהכי לא היה קשה על הברייתא. והר"ם ז"ל תירץ דעל הברייתא לא היה קשה כי הייתי אומר מ[ג]"ש או אינו אלא לשם היינו לשם ולענין אחר דלא היה קשה ולמאן קמזהר רחמנא אבל לא לנחלה ומתרצת הברייתא מכח שם שם דמיירי לנחלה וא"כ לא היה קשה ולמאן קמזהר רחמנא אבל לרבא (קשה) מקשה בטוב ולמאן קא מזהר רחמנא. [ונראה] דעל הברייתא לא היה קשה כי הייתי אומר כי דעת הברייתא אינו אף לשם ואז לא היה קשה כי הייתי אומר לב"ד קמזהר ונקט בשביל נחלה ומתרצה הברייתא שם שם לג"ש ומיירי ע"כ לנחלה דוקא דאי אף לשם ולנחלה [לישתוק מג"ש וממילא איירי לשם ולנחלה לשם מכח פשטיה דקרא ולנחלה] מכח למאן קא מזהר רחמנא אלא מדאצטריך ג"ש ש"מ דלנחלה לחודיה קאמר קרא ולהכי לא היה קשה כי הייתי אומר מג"ש או אינו אלא לשם היינו לשם ולענין אחר דלא היה קשה ולמאן קמזהר אבל לא לנחלה ומתרצה הברייתא מכח שם שם דמיירי לנחלה א"כ לא היה קשה למאן קא מזהר דע"כ רבא דאמר אי לאו ג"ש הוה מוקמינן קרא (כפשוטה) [כפשטיה] מיירי דוקא (כפשוטה) [כפשטיה] ולא לענין אחר דאם היה דעת רב אי לאו ג"ש הוה מוקמינן קרא (כפשוטא) [כפשטיה] (קרא) לענין אחר א"כ מה חדוש משמיענו רבא כל זה שמעינן מברייתא גופא אז רבא היל"ל כדבריו כי אמורא הוא אלא ע"כ רבא הוא מוקי אי לאו ג"ש שם שם ממש ולא לענין אחר וא"כ מקשה הספר בטוב ולמאן קמזהר רחמנא.
גמ'. ואימא למעוטי בוכרא דאמא, הקשה הר"ם ז"ל א"כ דמכח דכתיב בקרא בכור הוא ר"ל דפשוט לא ליבם ואשת אחיו שה"ב אתא למעוטי בוכרא דאמא א"כ למה לי ג"ש דאחוה אחוה מבני יעקב דהא לעיל אמרינן דאי לאו ג"ש הוה אמינא עד דמיחדי באבא ובאמה הלא ע"כ לא תוכל לומר עד דמיחדי באבא ובאמא דא"כ אשת אחיו שה"ב היכי משכחת לה כיון דאין יבום אלא מאב ומאם ואין יבום אלא הבכור וא"כ לא משכחת (אלא) אשת [אחיו] שה"ב אלא מדאצטריך ג"ש ש"מ דיבום גם כן בפשוטים וא"כ מה מקשה הספר ואימא למעוטי בוכרא דאמא. ותירץ הר"ם ז"ל דלעיל הייתי אומר (בביאור) [דבכור] דוקא וא"ת למה לי ג"ש דאחוה אחוה אצטריך ג"ש להיכא שיש לו אח א' בכור מאמו ושניהם אחים מאביו ואותו בכור לאביו בכור לאמו וא"כ הייתי אומר דדוקא אותו הבכור שהוא מאב ואם אבל היכא דאיכא מאם ולא איכא בכור מאב ואם לעולם פשוט דיוכל ליבם איזה שירצה ובזה אנו מוציאים א"א שה"ב דוק(א).
גמ'. אמר קרא כי ישבו אחים יחדיו הוקשה ישיבת אחים, קשה דלעיל כשהקשה ואימא בכור ליבם פשוט [לא ליבם] ה"מ (לשבת) [לשנות] יחדיו אמר קרא והוקש ישיבת זה לזה. ונראה [ד]דרך התלמוד לתרץ תירוץ גרוע מתחלה וכשחוזר ומקשה אז מתרץ בטוב. והר"ם תירץ דלעיל כשהקשה פשוט (ליה) [לא] ליבם אז אין שייך לומר הוקשה ישיבת אחים זה לזה כיון דפשוט אינו יודע כלל דשייך יבום (גם) [גביה] אז אין שייך לומר הוקשה ישיבת אחים זה לזה אבל עתה (בשתים) [כשתירץ] דפשוט בר יבום הוא מכח א"א שה"ב (איירי) [היכי] משכחת לה ומקשה רק כי איכא בכור אדם קטן לא זכה ע"ז מתרץ בטוב הוקשה ישיבת אחים זה לזה כיון דלמבחוץ דלא הוקשה פשוט הוא [דפשוט] בר יבום הוא מכח אשת [אחיו] שה"ב דוק.
<h2>דף כד:</h2>
תוס' [ד"ה גיורת], דמשמע לא יכנוס הוא אבל (שאר) [אחר] יכנוס לכתחלה, קשה תאמר אחר לא יכנוס לכתחלה נמי ונקט לא יכנוס הוא לאשמועינן דאפילו אם כנס הוא לא יוציא דאם נקט לא תנשא הא' מ"ש אם (תשאר) [נשאה] לא תצא מיירי דוקא אחר אבל הוא אפילו נשאת תצא קמ"ל. ותירץ הר"ם דאם איתא דלאחר אסורה לכתחלה אז יותר ברצון היה לתנא להשמיענו דכוותה דאיסורא דאפילו לאחר אסורה לכתחלה ואם נטעה לחומרא אינו מזיק כ"כ (משום) [משאם] משמיענו דכוות' (ו)[ב]התירה ונוכל לטעות לקולא.
גמ'. א"ה לכתחלה נמי, הקשה הר"ם למה הספר אינו מקשה זאת הקושיא לפי הפשט על המשנה [כיון] דגיורת גמורה היא מדשרי לאחר לכתחלה כמו שאומרים התוס' א"כ לכתחלה נמי תנשא לראשון. ותירץ הר"ם דעל המשנה לא קשה כי הייתי מתרץ דאינה גיורת גמורה (הא) [א"ה] לאחר תנשא לכתחלה לפי שכשנשאת לאחר אז [יש] הוכחה לדבר דלאו לשם אישות נתגיירה כיון ד[לא] נשאת לנטען אבל לטוען לא תנשא דאז יש הוכחה לדבר דלשם אישות נתגיירה ולעולם כל זמן שלא נשאת לאו גיורת גמורה היא אלא ספק ולכך לא החמירו דאם כנס להוציא כיון דאינו כ"א ספק וא"כ לא היה קאי הכי לכתחלה נמי. וא"ת כיון דאינה גיורת כ"כ א"כ מה מקשה הספר לעיל מן הברייתא וי"ל דמקשה מדקתני אינם גרים [עד] (מ)שנתגיירו (ד)[כ]בזמן הזה אלמא משמע אפילו נשאת לאחר איכא תנשא דשמא לשם אישות נתגיירה וא"כ מקשה בטוב [מן הברייתא וכשתירץ הגמרא דהוו גרים אז מקשה בטוב] אי הכי לכתחלה נמי.
תוס' [ד"ה משום], (א"כ) [אור"י] דבנטען על הפנוייה נמי אין להחמיר מלכנוס, קשה דבתוך המשנה פרש"י לא יכנוס דא"כ מקיים הלעז ומה בכך ו[הא] איכא [רק] איסורא דרבנן הבא על הגויה וא"כ נטען על הפנוייה נמי אם הוא (נוסחא) [כונסה] מחזיק הלעז ואיכא איסורא [דרבנן] בבא על הפנוייה ואמאי שרי ר"י לינשא אותה לכתחילה.
גמ'. טעמא (דהבא) [דאתא] אחר ואפסקיה לק(ו)לא, הקשה י"ל למה אינו מעמיד דברי רב דקאמר ובעדים (לא) [ד]קמיירי דאתא אחר ואפסקיה לקלא להכי צריך להיות בעדים. ותירץ הר"ם ז"ל (דאי) [דהיה] קשה מאי דוחקיה דרב דאוקומה בעדים ואפסקיה לק(ו)לא לוקמה בלא עדים ולא אפסקיה לק(ו)לא והיה צריך לתרץ מתני' קשיתיה מדקתני הוציאוה ולא קתני הוציאה וא"כ רצה לתרץ תירוץ שלא היה יכול להקשות מאי דוחקיה. וע"ז קשה א"כ למה לא תירץ על קושיא של הספר דרב מיירי (דהפסקא) [דאפסקיה] לק(ו)לא דהא כשתירץ הספר דמיירי בבנים אז הקשה מאי דוחקיה וא"כ יתרץ דמיירי [דאפסקיה] והייתי מרויח דמעתה לא היה צריך לתרץ הראשון וה"ה אע"ג דלא אתא אחר אפסקיה לק(ו)לא.
תוס' [ד"ה אמר רבי], ורוק למעלה מן (א)[ה]כילה לא עדיף מקלא דלא פסיק, הקשה הר"ם (תאמר) למה התוס' אינם מביאים ראיה דלא עדיף מהספר שאומר הא מני ר' היא ומנ"ל ראיה כ"כ [דרבי] הוא תאמר דרוק עדיף ולהכי תצא אבל [קלא] דלא פסיק לא תצא. ותירץ הר"ם ז"ל דלא היה ראיה מן הספר דהייתי אומר דהספר מביא ראיה בשיקול אעפ"י דרוק עדיף מ"מ רוק להוציא מבעלה הוי שקול כנגד קלא דלא פסיק גבי נטען והיה מביא בטוב ר' היא [ב]שיקול ולהכי צריכים להביא ראיה מן הספר.
תוס' [ד"ה אמר רבי], אלא ודאי תצא מן הרוכל, הר"ב ז"ל [יישב] דאין ראיות של התוס' ראיה דנוכל לומר כיון דנטען ואיכא עדים כי יצא הרוכל מן הבית הוא טוב כמו קינוי וסתירה וכענין זה אמרינן בכתובות פתח פתוח לקינוי וסתירה דמי אלמא כיון שיש הוכחה לדבר הוא טוב כמו קינוי וסתירה והכא נמי כיון שראוהו העדים יוצא מן הבית כקינוי וסתירה דמי ולעולם תצא מן הבעל.
(גמ') [גי']. דרבא כדרב נחמן הוציאה תני, קשה למה (הגמ') [הגי'] אינו מביא ראיה מן הספר דלעיל דקאמר מאי איריא דתני (מציאה) [הוציאוה] ניתני [הוציאה] אלמא (הוציאה היא) [כי] תני הוציאה ע"ז אלמא יכול להוציאה כמו שאומר (הגמ') [הגי'].
<h2>דף כה:</h2>
תוס' [ד"ה ואין אדם], וכי בא ודאי על הערוה אמאי פסול הא רשע דחמס בעי', הקשה הר"ם ז"ל למה תוס' אינם מקשים לפי הפשט על רב יוסף דלעיל (ורבה) [ורבא] אמאי פסיל הא רשע דחמס בעי' דהא משמע דהתוס' דלעיל מקשים לפי הפשט התי' שלהם.
תוס' [ד"ה לימא], תי' דהא הכא לר' יודא לית ליה פלגינן דיבורא, הקשה הר"ם ז"ל התוס' אינם מקשים זאת הקושיא לפי הפשט על המשנה דר' יהודה אומר אלא ע"כ אית ליה [לא] פלגינן דבורא הרגתיו לא תנשא ואמאי לא פלגינן דיבורא לומר שנהרג אבל הוא לא הרג אלא ע"כ אית ליה [לא] פלגינן דיבורא לומר שנהרג וא"כ היה להם לתוס' להקשות אותה קושיא על המשנה.
תוס' [ד"ה לימא], ועוד דאם נאמן לפסול את עצמו, הקשה הר"ם ז"ל למה התוס' אינם מוכיחים כך דאי מטעם עדות דאי פלגינן דיבורא לגבי בני[ם] (ו)לומר דנתגייר(ה) אבל לא ביני לבין עצמו א"כ אמאי נאמן על עצמו אלא ע"כ מטעם דמשוי נפשיה באיסורא הוא דוק.
תוס' [ד"ה טעמא], ולא קאמר מפני שהם שנים ש"מ דלא סגי בתרי, הקשה הר"ם תאמר דסגי בשנים וא"ה לא היה יכול לומר בשנים משום שהיה [קשה] גבי חליצה דג' או אחד בעינן וממ"נ אין צריך ב' או לא סגי בב' וא"כ אז היה לשם ב' טעות לומר על חליצה ולכך נקט כר' על מיאון וחליצה. ותירץ הר"ם דלא היה טעות על חליצה דאע"ג (ו)[ד]מצריך ג' מ"מ נקט שפיר מפני שהם ב' (פי') [כי] הם לכל הפחות שנים דבכלל ג' ב'. ועוד הקשה למה מתרץ הספר קמ"ל לאפוקי ממ"ד מיאון בב' למה אינו אומר קמ"ל כמ"ד ב"ד בשנים ואפ' דה"ה שנים נמי לא חשידי והא דלא קאמר מפני שהם ב' דאי תנא הכי [ה"א] ה"ה דאין ב"ד שנים ולהכי קאמר מפני שהם בית דין לאשמועינן דב"ד בשנים כי ב' לא חשידי.
תוס' [ד"ה טעמא], אע"ג דאיכא מאן דמכשר חליצה ביחיד הך תנא לא סבר כוותיה, הקשה הר"ם ז"ל למה הספר מתרץ קמ"ל לאפוקי ממ"ד מיאון בשנים וא"כ ג"כ הוא כמ"ד חליצה ביחידי והוא נשא בטוב כמ"ד מיאון בשנים.
<h2>דף כו.</h2>
[גמ']. אי הכי אביו נמי, קשה למה הספר אינו מקשה לפי הפשט על המשנה למה נקט בנו ו[לא] אמר אביו נמי. ותירץ החכם זעליקמן דלפי תירוץ ראשון של הספר שתירץ [נשי] גבי הדדי שכיחן [לא] קשה אביו נמי כי י"ל בן לגבי אב שכיח אבל לגבי בן לא שכיח ולהכי תנא [בן ולא תנא אב ולהכי מקשה רק על תירוץ ב' של הגמרא א"ה] אביו נמי ומעתה לא היה קשה כי אם למה הספר אינו מקשה אותה קושיא על המשנה אביו נמי על זה י"ל בזאת הקושיא דהיא קושיא אלימתא.
גמרא. ש"מ יש זיקה, הקשה הר"ם מה צריך להשמיענו הלא שמעינן מהמשנה דפ' שני דקתני מי שקדש אחת משתי אחיות אם היו שנים א' חולץ וא' מיבם ואמאי ליבמו תרווייהו אלא ע"כ יש זיקה וא"כ למה הספר אינו מקשה על אותה משנה ש"מ יש זיקה. ותירץ דעקר קושיא (על) [של] הספר בכאן על א"ה ג' נמי סמיך.
גמ'. אי הכי ג' נמי, הקשה הר"ם ז"ל דתאמר דנקט ד' אפילו לר' שמעון דאי נקט ג' א"כ אז היו פטורות לר' שמעון אפילו מחליצה מטעם בשעה שנעשו צרות זו לזו ולהכי נקט ד' אפילו לר"[ש] האי חליץ לחדא והאי חליץ לחדא. ותירץ דבלאו הכי תנא בסיפא לאפוקי מר' שמעון דלית הלכתא כוותיה. ועוד הקשה תאמר דנקט ד' בשביל ב"ש שאמר יקיימו ואם היה בג' אז היה ב"ש מודה שלא יקיים שאם יקיים אז ודאי בטלה מצות יבומין מן האחרת דאלו יחלוץ האחרת אז זו אסורה לו מטעם אחות חלוצתו ולא היה יכול לקיימה. ותירץ ב"ש כנגד ב"ה אינה משנה ולכך אין סברא לומר דנקט משום ב"ש. ועוד הקשה תאמר דנקט לרבותא דב"ה דאפילו בתרי דלאו ודאי בטלה מצות [יבמין. וי"ל] דהספר אינו רוצה לתרץ לרבותא כיון דברישא אין חדוש בגוף המשנה. ועוד הקשה תאמר דלהכי נקט ד' לאפוקי מדר' יוחנן דאמר לקמן אחיות איני יודע מי שנאן ואית ליה דראשונה מתייבמת כי חלץ אחיו לשנייה וקמ"ל מתני' דשתיהן חולצות דלא כר' יוחנן [וזה אינו יכול להשמיענו בג'. ות' דמן המשנה אינו יכול להוכיח דלא כר' יוחנן] שיכול ליישב המשנה כגון שנפל בבת אחת כר' יוסי דאמר אפשר לצמצם. ומיהו קשה תאמר דהיא גופא קמ"ל דאפשר לצמצם כר' יוסי הגלילי. ותירץ שלא נוכל לשמוע מן המשנה שנוכל לומר שבא לאפוקי מדר' יוחנן וזיל הכא קמדחי לה וזיל הכא קמדחי לה דנקט ר"י בשביל הסיפא שיותר ברצון הי"ל להשמיענו חדוש ברישא והי"ל למיתני בסיפא בבא בפני עצמה בד' אחין.
ועוד הקשה תאמר דנקט ד' ולאפוקי ה' ולמיתה דתרי לא חיישינן וקושיא של הספר הא' מתרצת חברתה. ונראה דהספר עתה חייש למיתה דתרי כמו שאומרים התוס'. וע"ז הקשה לפי אא"ב הראשון של התוס' אז נ"ל דידע השתא בטוב דלא חיישי' למיתה דתרי א"כ יתרץ רק הספר דנקט ד' לאפוקי ה'. ותירץ דהתירוץ הא' של תוס' הראשון נ"ל בטוב דהשתא ס"ד דחייש למיתה דתרי אבל (אם) [לא] היה רוצה לעשות אא"ב ממנו. ועוד הקשה למה התוס' אינם אומרים אא"ב דיש זיקה אז אין חילוק בין ד' לה' וחדא מינייהו נקט א"א דאין זיקה דהא עתה הספר ר"ל דהמשנה לא רצה להשמיענו חידוש המיתה וא"כ אז ישמיענו בג' ואז שמעינן לכל הפחות דאין זיקה בתרי. ועוד הקשה למה התוס' אינם עושים אא"ב כך אא"ב יש זיקה קמ"ל ואפילו בתרי יש זיקה אא"א אין זיקה נשמיענו בג' ולאפוקי מר' שמעון דפוטר אפילו מחליצה. ותירץ דבלאו הכי תנא בסיפא לאפוקי מר' שמעון. ועוד הקשה בשם הריב"ל דנקט לאשמועינן ד' דגזרינן דילמא אתי ליבומי ברישא כדלעיל או כיון שנאסרה שעה א' קיימא באיסורא דזה לא שמעינן בג' דבג' אפילו אי חליץ ברישא אחות אסירא משום אחות חלוצת(ה)[ו]. ועוד הקשה מה מתרץ הספר קמ"ל דחיישינן למיתה הלא ממתני' דפ"ב שמעינן שפיר גבי מי שקדש ודוקא א' חולץ ואחד מיבם אבל יבומי ברישא לא דאסיר לבטל מצות יבמין. ותירץ דמהתם לא שמעינן דדין הוא דהתם חיישינן למיתה כי אחיו לא קדש אלא (אשת) [אחת] ואם היה זה מיבם (אשת) [אחת] שמא אותה שלא קדש אחיו ולהכי חיישינן למיתה שאם מת אחד מהב' אז לא היה מקוים מצות יבום כלל בשום אחד אבל הכא אפילו אי מיית אידך מקיימ' מצות יבום לכל הפחות בא' אימא לא חיישינן למיתה קמ"ל. אבל קשה כיון דקמ"ל הכא דחיישינן למיתה כ"ש לעיל.
תוס' [ד"ה אי הכי], וכ"ש בד' (דבשניהם) [דשתיהן] ראויות ליבם. הקשה הר"ם אז הקושיא והתירוץ הוא לשניהם דבשעת הקושיא הוא רצה להחשיב צד דחזיא ליבומי יותר מצד דודאי בטלה (ובתוס') [ובתירוץ] רוצה להחשיב בצד דודאי בטלה מצד דחזיא ליבומי. ותירץ דבשעת הקוש' לא ר"ל דזה חידוש מה שחיישינן למיתה ולהכי צד דחזייא ליבומי עדיף ומשני דזהו חידוש מה שחיישינן למיתה וא"כ איכא תרי צדדין ודאי בטלי וחידוש במיתה ולהכי עדיף.
<h2>דף כו:</h2>
תוס' [ד"ה מדקאמרת], (בא"א) [דא"א] ליבם א' משום ביטול מצות יבומין. פירוש שאם היה אפשר ליבם אז היה ראיה דיש זיקה (אבל א') [דאל"ה] אמאי חולץ ייבם. קשה לפי האמת כשמעמיד שנפלו בזו אחר זו אמאי לא מיבמו אפילו למ"ד יש זיקה כיון דנפיל בזו אחר זו וליכא איסור זיקה. ותירץ דמה שאומר חולץ מיירי אם חלץ וה"ה שיכולים ליבם. (ועוד) [וע"ז] קשה דא"כ איך אומרים התוס' שאם היה יכול ליבם אז היה ראיה דיש זיקה דאל"[ה] ייבם תאמר דלעולם אין זיקה ומיירי אם חלץ וה"ה דמצי ליבם כמו שהוא לפי האמת.
תוס' [ד"ה מדקאמרת], דהא לקמן קאמר בשלמא צרה דרחל לא מפטרא וכו', קשה מה ראיה יש לתוס' מזה דאין חליצה גרועה מפקעת החשובה תאמר דשאני התם דאפילו החשובה אינה מפקעת הגרועה [כמו שמקשה הספר אחרי כן ואצרה דרחל מי מפטרא אלמא אפילו החשובה אינה מפקעת] (החשובה) [הגרועה]. ונראה שיש לתוס' ראיה מכ"ש דאין החשובה פוטרת הגרועה כ"ש שהגרועה אינה פוטרת החשובה ומיהו לש' התוס' אינו טוב שאומר הגרועה אינה פוטרת החשובה כיון דאפילו החשובה אינה פוטרת הגרועה אלא היה להם לומר דא' אין פוטרת חברתה.
תוס' [ד"ה מדקאמרת], דהא אכתי לא אסיק אדעתיה לחלק בין מיפטר נפשה למיפטר צרה, קשה תאמר מה שהספר אומר לקמן בשלמא צרה דרחל זהו אחר שתירץ הספר לעיל ה"מ למפטר צרה אבל למפטר נפשה פטרה ויש חילוק בין צרה לנפשה לכן הוא אומר בשלמא אבל אי לא ידע החילוק עדיין [שוה] דין מפטר צרה לנפשה לא היה יכול לומר בשלמא אלא אפילו צרה הייתי פוטרת ומעתה יש ראיה מכאן דיש זיקה דאי אין זיקה אחד יחלוץ לשתיהן דהא אכתי לא ידע החילוק ואפילו רחל יכולה לפטור צרתה כיון שאין חילוק. ותירץ הר"ם כיון שאין חילוק אז יש יותר סברא לדמות מיפטר נפשה למיפטר צרתה ולומר דחליצה גרועה לא מיפטר החשובה אפילו גבי מיפטר נפשה ממה שהייתי מדמה מיפטר צרתה למיפטר נפשה ולומר דחליצה גרועה מיפטר אפילו נמי צרה כמו גבי מיפטר נפשה ואומר סברא על זה דאי אין זיקה כמו שאומרים התוס' עתה א"כ אז חליצה דראובן לגבי שנייה חליצה פסולה ולגבי שמעון היא כשרה ממש וליכא שום פיסול לגבי שמעון וא"כ אע"ג שהוא מיפטר נפשה אין חליצה פסולה מפקעת הכשרה כמו שאין חליצה כשרה מפקעת הפסולה אע"ג דתרוייהו פסולים משום דאין פוטרת צרה כ"ש חליצה כשרה פסולה דאין מפקעת הכשרה ולהכי טפי אית לן לדמות מיפטר נפשה למיפטר צרה לומר דאין חליצה פסולה מפקעת הכשרה משאם הייתי מדמה מיפטר צרה למיפטר נפשה לומר שחליצה פסולה מפקעת הכשרה דוק.
תוס' [ד"ה מדקאמרת], וע"כ שמואל דאמר חלץ לאחיות לא נפטרו צרות לבעלת גט לא נפטרה צרה סבר דיש זיקה, הקשה הר"ם אכתי מנ"ל ראיה מכאן דרב סבר דיש זיקה דאלת"ה א' יחלוץ לשתיהן תאמר מה שאין הא' חולץ לשתיהן לפי שחליצה פסולה אינה מפקעת הכשרה אבל גט ואחיות תרווייהו פסילי כדלקמן אז חליצה גרועה מפקעת הכשרה.
תוס' [ד"ה מדקאמרת], וא"כ איך מדקדק אפילו לגי', דהוקשה דיש זיקה השתא נמי צריך התוס' לומר דהא אכתי לא אסיק אדעתיה לחלק בין מיפטר נפשה למיפטר צרה. והר"ם ז"ל הקשה דאין ראיה מזה דמה שאין הצרה פוטרת רחל לפי שלא נעשה שום מעשה פיטור ברחל גופא וכיון דחליצת הצרה גרועה היא לא פטרה הצרה את רחל אבל הכא דבאותה אשה נעשה המעשה מנ"ל... חליצה כשרה דשמעון.
גי'. אי לא (המאמר) [נאמר] דהתם אליבא דמ"ד אין זיקה, הקשה הר"ם הלא ע"כ הספר דלעיל הולך דאליבא דמ"ד אין זיקה וא"כ מה אומר הגיליון ואם לא נאמר כיון דע"כ צריך לומר כך. ותירץ דהספר מקשה בטוב היא וצרתה ס"ד אפילו למ"ד יש זיקה וה"פ היא וצרתה ס"ד אם שתיהן צריכות א"כ די בחליצת צרתה ומה צריך חליצה דידה ומה צריך הברייתא לומר היא וצרתה רק היל"ל צרתה חולצת ולא היא. ועל זה הקשה למ"ד יש זיקה היאך יתרץ היא חולצת צרתה או חולצת או מתיבמת ולמ"ד יש זיקה אין חליצה פסולה מפקעת הכשרה ומה מועיל חליצתה אפילו למ"ד אין צריך לחזר מודה דהחליצה פסולה אינה מפקעת הכשרה וא"כ למ"ד יש זיקה תפשוט דאו היא או צרתה. ותירץ דלמ"ד יש זיקה אז אפילו היא חולצת היכא דליכא צרה אבל היכא דאיכא צרה אז צרתה או חולצת או מתיבמת.
תוס' [ד"ה וחליצה], אע"ג דכשיבם לאה יהא אסור(ה) בצרת רחל כמו שאסור בצרת קרובת חלוצתו, אומר הר"ם דלפי' רש"י שפי' לקמן דלהכי אסור בצרת קרובת חלוצתו לפי שכשחלץ ללאה אז הולכת רחל אחותה עמה וסבורים העול(י)ם שחלץ לרחל ומ"ה אסור באחותה ומזה הטעם אסור(ה) בצרת קרובת חלוצתו ולא להפך וזה הטעם אין שייך גבי יבום שלא (ישעו) [יטעו] העולם לומר דיבם אחותה דאחותה אינה הולכת עמה ליבם וא"כ לא היה לתוס' ראיה מזה.
[תוס' ד"ה וחליצה], א"נ כשחלץ ללאה קודם נפילת רחל, הקשה הר"ם ז"ל א"כ מה מקשה הספר א"ה חלץ לאחיות (ד)[א]מאי פטורות צרות מאי אא"ב איכא אי סבר שמואל יש זיקה ג"כ היה קשה חלץ ללאה אמאי לא נפטרה צרתה כיון דמיירי בנפילת זה אחר זה חליצת לאה וא"כ מאי אא"ב איכא. ונראה כשהקשה הספר אי הכי (קדשה) [הקשה] בין אצרת רחל בין אצרת לאה ועוד שהספר אומר בשלמא צרת רחל מיירי אפילו א"ת דלמ"ד אין זיקה נמי החליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין כמו שאומ' התוס' דלעיל אבל לפי האמת הקשה הספר אי הכי בין אצרת רחל בין אצרת לאה וא"כ אז יש בטוב אא"ב יש זיקה אז לא היה קשה באומ' לאה תפטר צרתה אא"א אין זיקה קשה ג"כ על רחל תפטור צרתה. והר"ם תירץ דלמ"ד אין זיקה מקשה הספר משני צדדים אם היו לרחל צרות הרבה או אם חלץ ללאה קודם נפילת רחל לעולם קשה לאה תפטור צרתה אבל למ"ד יש זיקה לא היה קשה כי אם מצד אחד אם מיירי בשחלץ ללאה קודם אא"א אין זיקה הקשה כי יעמיד או שיש לרחל צרות הרבה או שחלץ ללאה קודם. ועוד תירץ הר"ם דלב"ש דאית ליה אם כנסו וקדמו יקיימו וא"כ למ"ד אין זיקה משכחת ללאה שני צדדים אם חלץ ללאה (היבם) [קודם] או אפילו אם לא חלץ קודם לא מיקרי כ"כ חליצה כיון שאם יבם לא יוציא וא"כ אינה נקראת חליצה פסולה כיון שאם כנס יכול עדיין לחלוץ השניה וליכא ביטול מצות יבמין אבל למ"ד יש זיקה אם כנס אז לעולם קיים באיסור הזיקה ולהכי מיקרי חליצה פסולה אם לאו שחלץ ללאה מקודם ולהכי אומר אי הכי פי' אא"ב יש זיקה אז דוחק להעמיד שחלץ ללאה מקודם אבל א"א(ב) אין זיקה אז יעמיד שחלץ ללאה קודם כיון דבלאו הכי לא מיקרי כ"כ חליצה פסולה. ועוד תירץ אא"ב יש זיקה אז פירש שמואל בדבריו דמיירי דנפיל בבת אחת כיון דבמקום א' אמר דיש זיקה ובמקום אחר אמר חולץ לאחיו[ת] לא נפטרו צרות ודאי מיירי דנפיל בבת אחת כדבריו הראשונים שאמר יש זיקה דנפיל בבת א' ג"כ זה מיירי דנפיל בבת אחת אא"א דמיירי אליבא דמ"ד אין זיקה וא"כ לא פירש בשום מקום דמיירי דנפיל בבת אחת אמורא הוא ואם היה מיירי דוקא ה"ל לפרש ומדלא פירש מיירי ג"כ בשחלץ ללאה קודם וא"כ היכא דחליץ ללאה מקודם תפטר צרתה.
תוס' [ד"ה וחליצה], דה"ל לאוקומיה טפי דנפיל בבת אחת, הקשה הר"ם תאמר דזה פשיטא שהיה מתורץ היכא דנפיל בבת א' אלא רצה לפרש אפילו אי מיירי שחלץ ללאה קודם מדלא פירש שמואל כדבריו.
תוס' [ד"ה דנפול], דחדוש זה יכול להשמיענו אפילו בשתי אחיות, קשה תאמר דנקט ג' בשביל שמואל לחד תירוץ של הספר דאומר דקאי רק אאמצעית וא"כ ר"ל ג' אחיות.
תוס' [ד"ה דנפול], כיון דחליצה זו לא עשה אלא משום חיזור, פי' הר"ם דכיון דמשכחת יבום בחד מינייהו לא רצה לומר בענין דמשכחת יבום ולכך נקט ג' לומר דליכא שום יבום באחרונה.
גי'. [על תוס' ד"ה דנפול], שאומר צ"ע מה תירץ דכך נראה לו דוחק דלהכי לא רצה לתרץ בשני אחין. ועוד תירץ בשם הריב"י ז"ל ובשם הר"ם שכך דעת [הר'] אברהם מבורגיל כיון דמשכחת יבום מהראשונה אז ליכא כלל חיזור בשנייה אם ע"כ דהיינו מחזירי' והיינו מצריכים חליצה לשנייה גם משמעות אותה חליצה אינה חליצה גמורה כיון דמותר ליבם אחות וכיון שאינה חליצה גמורה גם כן לא היתה זיקה גמורה וכיון שאינה זיקה גמורה לא היינו מניחים כלל לחלוץ אותה שמעון כיון דאחר החליצה יכול ליבם שמעון אחותה א"כ אתי (למעוטי) [למיטעי] וליבם אחות חלוצה גמורה ולכך לא היינו מניחים לשמעון לחלוץ לשנייה [אלא] היינו אומרים לשמעון אותה הזיקה הגרועה של השנייה לא תפקיע אותה אלא תייבם אחותה ואז אותה הזיקה הגרועה ממילא נפקעה [ול]כך לא היה חיזור אפילו בשנייה ולכך לא היה יכול למנקט בשני אחים. ועוד הקשה עדיין היתה צריכה חליצה השנייה משמעון להפקיע הזיקה להתירה לעלמא כיון שלא רצתה להמתין עד שייבם אחותה או הוא לא רצה ליבם אחותה וא"כ צריכה חליצה משניהם להפקיע הזיקה משמעון ולהתירה לעלמא. ועוד הקשה לפי' הר' אברהם מבורגיל עדיין (מ)[י]שמיענו (שני) [בשתי] אחיות היכא דחלץ לראשונה קודם השנייה דאז השנייה צריכה חליצה משניהם משום חיזור ואז הייתי שומע כל הדינים. ומיהו ע"ז תירץ [ד]הר' אברהם מבורגיל אית ליה דבשני אחיות שריין אפילו שנייה לשני כמ"ש התוס' לפי סברתם א"כ אז ממה נפשך לא משכחת חיזור כדפרשי' כיון דאחת מתיבמת. ועוד תירץ ובזה מיושבות השתי קושיות דמה שהקשה הר' אברהם הנז' כך הקשה היה לו (לקשר) [לקצר] שתי אחיות ומה צריך שלשה אבל זה לא היה קשה למה לא נקט בשתי אחיות לחלוץ לראשונה קודם או למה לא נקט בשתי אחיות (והיה) [והיא] רוצה לינשא לשוק קודם שיבם אחותה זה אינו קושיא דלא רצה להאריך כל כך ולפרש. ועוד תירץ כיון דבשתי אחיות משכחת דליכא חיזור כגון אם חלץ [לשניה] קודם ואחותה רוצה להמתין וא"כ אז לא שייך חיזור כדפי' א"כ לא רצה לומר בשתי אחיות אבל בג' אחיות לעולם יש חיזור ולכך נקט בג'. ועוד הקשה מתחלה כשהבין הספר דמיירי שנפלו שתי אחיות בבת אחת ומקשה קמייתא נמי למה קשה מקמייתא כיון דקמייתא משכחת יבום כגון אם חלץ לשתי אחיות אחרונות קודם ואם כן הויא קמיתא יבמה שהותרה ונאסרה ותחזור להיתירא הראשון ואפילו מתייבמת ותירץ דכיון דאיכא ג' אחיות וליכא אלא שני אחים א"כ לא משכחת היתר לראשון בשתי אחיות (הראשונות) האחרונות כשחולצת הא' לראובן אז השניה צריכא לחלוץ לשמעון אפילו בלא חיזור וא"כ אז הראשונה שהיא הג' אסורה לשניהם משום אחות חלוצה. ועוד פי' דלהכי לא נקט אחיות [בב'] כיון דקמייתא יש בה יבום לאחר חליצת השנייה מהב' אז לא היינו מניחים כלל לאח שני לחלוץ לשניה משום דילמא אתי למיטעי ולומר כיון שיכול ליבם אחר חליצה ודאי חליצה שנייה לאו חליצה היא ואתי למיטעי ליבומי ברישא קודם שחלצה השנייה אפילו מאח ראשון כי יהיו סבורים דלא בעינן חליצה כיון דשרי ליבם ואתי ליבם קודם חליצת ראובן וקא פגע באחות זקוקתו ממ"ש למ"ד יש זיקה ולהכי לא היינו מניחים כלל לשמעון לחלוץ השנייה וליכא חיזור. אבל אומר הר"ם בשם הריב"י דלמ"ד יש זיקה לא חיישינן כלל דילמא אתי ליבומי ברישא דאיכא למ"ד אין זיקה דוק היטב.
תוס' [ד"ה דנפול], ולפי סברתו היה יכול לומר דבשתי אחיות שריא אפילו שנייה לב', הקשה הר"ם תאמר דלהכי לא קאמר אפילו שנייה לב' משום דרב קאמר הכא אליבא דמ"ד יש זיקה ולמ"ד [יש זיקה] סבר כיון דנאסרה שעה אחת אסורה עולמית ולהכי לא שריא לשני. ומה שרב אומר לקמן דשריא שניה לב' זהו אליבא דנפשיה דאית ליה אין זיקה ולכך לא נאסרה לעולם עליו.
תוס' [ד"ה דנפול], בין למ"ד יש זיקה בין למ"ד אין זיקה שתיהן חולצות, הקשה הר"ם מ"ש שניהם חולצות למ"ד יש זיקה זה מכח מתני' דד' אחין דקתני שתיהן (אסורות) [חולצות] אלמא אין אומרים [הואיל ונאסרה עליו שעה אחת נאסרה עולמית א"כ תאמר דרב אית ליה דמ"ד יש זיקה תחזור להיתירא הא' ומוקי מתני' דקתני שניהן חולצות כגון שנפלו שתיהן לפניו בבת אחת כר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם וא"כ לא היה לה היתר מעולם ולכך שתיהן חולצות. וא"ת רב אית ליה דאפילו שניה מותרת לשני שלא היה לה היתר מעולם. וי"ל זה משום דסבר אין זיקה הוא. ע"כ מצאתי].
